.
.
.
.
.
.
.
.
.
30.1.04<<5.12.03 . . . .
. .
. . .
. . .
גליה אורי - יעל אורן - איילת השחר כהן - רפי דייגי -
אילנה חמאוי - רועי פיורסקי- בנדטה פדונה זיו בן דב - נגה יודקוביק
שם התערוכה מעורר, באופן כמעט מיידי, קונוטציות לז'אנר 'הרומן הרומנטי'.
תשוקה ונשיקה - הרי זה טריוויאלי לצפות לדימויים פשטניים כמו שפתיים
תאוותניות. תשוקה, ייצריות ופתיינות אכן ממלאות תפקיד מרכזי בתערוכה זו, אולם
לא בדרך הקונבנציונאלית, המובנת מאליה, כי אם מהמקום הבלתי צפוי.
שמונה מאמני הגלריה 'משרד בתל אביב' משתתפים בתערוכה קבוצתית זו: גליה אורי,
יעל אורן, זיו בן דב, רפי דייגי, איילת השחר-כהן, אילנה חמאווי, נגה יודקוביק
ורועי פיורסקי. כל אחד פותח בפני הצופה צוהר אל התשוקה הפרטית שלו, התשוקה
לגוף; לזכרון; לעבר; לזהות (מינית, חברתית ומגדרית); ולטבע.
התשוקה היא תהליך רגשי-שכלי-חוייתי, לכן בלתי אפשרי להביאה לידי מיצוי בשפה
ובמילים, לא כל שכן בדימוי ויזואלי. אף על פי כן, לא נותרת התשוקה בעבודות
בלתי נגישה או בלתי קריאה, היא שם בכל אחת ואחת מהן, לעיתים גלויה ולעיתים
סמויה.
תשוקה ונשיקה - צמד מילים הקרובות זו אל זו במצלול שלהן, אך שונות במשמעותן.
תשוקה היא רצון להפר חוקים, היא המטרה, הגירוי, הטריגר, הכוח שדוחף אותנו
לחשוב, לשאול, לראות, לגעת, ליצור, לחלום.
יש שיאמרו שהנשיקה היא אם כל התשוקות. די לנו להזכר בסצינות מתוך סרטי אהבה
הוליוודיים, בהם הנשיקה בין בני הזוג היא נקודת השיא של הסרט.
בתרבות המערבית, זו שיודעת לעשות עניין גדול מסבל, נדמה כי התשוקות לעולם לא
נועדו לבוא על סיפוקן. עקרון זה הוא שמכונן את מנגנון התשוקה ומניע את החיפוש
המתמיד אחר מטרות/תשוקות חדשות. תשוקה ונשיקה אינן אותנטיות אילולא עומדת
מאחוריהן התמסרות טוטאלית, כלומר סבל שמקורו מההנאה שבהתמסרות.
"כל אחד מאתנו הוא כמה", כתב פרננדו פסואה בספרו 'ספר האי נחת'. לא קיים
'אני' אחד אקסקלוסיבי, אנחנו מורכבים מריבוי של עצמויות. הריבוי הוא מקור
ההשראה לתשוקותינו.
רועי פיורסקי רואה בגוף/בעור גבול שבין האדם עם החוץ. הדקדקנות בפרטים
הפיזיונומיים (נימים, ורידים, צלעות ושרירים) מעוררת השתאות. מסה של גוף ללא
פנים, נטול זהות מינית, גוף כלוא בתוך גוף. אסתטיקה של עירום פגיע, חלול,
מפוחד ופרברטי.
איילת השחר-כהן וגליה אורי עוסקות בקשר הבלתי הפיך שבין הורים וילדים, היפוך
תפקידים (הורה כילד וילד כהורה) והשלכותיו: עודף אהבה מעורר מחנק והצפה;
היעדר חום ואהבה מעוררים רעב וחוסר; אקטיבי ופסיבי; שולט ונשלט; אובייקט
וסובייקט. האמהות מעלימה אפיוניים נשיים, מיניים (הכלאה בין ילדה/אשה/זקנה
אצל איילת), עד שמתקבלת דמות שאינה מובחנת עוד כישות נפרדת.
ריאליזם וצבעוניות עשירה מאפיינים את ציורי הזוגות של רפי דייגי. הציורים
אינם עוסקים באופן מופגן במין הומוסקסואלי וארוטיקה גברית, אלא באינטימיות
ביתית/יומיומית בין בני זוג, אך כל אחד מהגברים בתוך מערכת היחסים הזוגית,
יכול להנתק ולתפקד כדיוקן עצמי.
יעל אורן ואילנה חמאווי נוגעות בשמיים. רומנטיקה עדינה ונאיבית (יעל) לצד
אבסטרקטיות קודרת (אילנה). הן מנסות להתיק את השמיים האינסופיים אל בדי
הציור, כך שהטבע השמימי נוכח גם מעבר לגבולות אלה.
נגה יודקוביק יוצרת גופים פיסוליים מאובייקטים שהיא עוטפת ותופרת בחומרים
אלסטיים כמו בד כותנה, אריג או לבד. לעיתים הבדים שקופים אך הם נועדו להסתיר
משהו פנימי. התשוקה מגולמת במתח שנוצר בין מעטפת חומרית רכה לבין פנימיות
נוקשה המוצפנת מתחת לבד.
פסלי החימר של זיו בן דב הם דיוקן עצמי. כל פעם הוא נפגש עם דמותו שלו באופן
שונה, ובכל מפגש מתהווה אמן שהוא גם אובייקט וגם סובייקט. נרקיסיזם שמחבק את
עצמו בדמות גבר, אישה או שניהם יחד. זיו מתבונן בזיו שמתבונן בזיו. ההנאה
שבתשוקה מופקת במהלך מלאכת הפיסול ועם סיומה הוא עוטף את הפסל בבד ומסתיר
אותו מפני עצמו.
הצבע האדום הוא סוג של 'הצהרת כוונות' עקרונית בציורים וברישומים של בנדטה
פדונה. הקונוטציה לדם, למחזור הנשי ולאזהרה, זועקת מתוך הבד/נייר כאשר היא
מקפיאה רגע מסוים של אינטימיות מינית בין בני זוג.
טקסט: טלי בן נון
.
.
.
.
.
.
.
.
