רפי דייגי
תעודת הזהות שלי
פתיחה: יום חמישי 3.11.05
בשעה 20:00.
הפרויקט תעודת
הזהות שלי מצויר כולו בין הזמנים. הוא אינו עבודה רציפה, אלא סוג של עבודה
שאני בורח אליה בין פרויקטים; בורח להירגע, להיזכר, לצחוק, לחלום; בורח
לרגעים בהירים או כהים.
ילדותי ונעוריי באיילת השחר עברו בתנועת העבודה. כיבוש השממה, יישוב הארץ,
שוויון ודאגה לזולת. החיים הטובים. צבעי כחול-לבן והרבה חזון. היינו חניכים
טובים ואהבנו את ארץ ישראל, אבל מדי פעם עלו שאלות: איך הגענו לכאן? איילת
השחר יושבת על גבול עמק החולה. מקום חולה. חום, קדחת, ביצות, אדמת כבול שאינה
מתאימה לחקלאות, ואפילו נוף לא מבטיח של הסורים ממזרח. חשוב להאמין בחבורת
האנשים שישבה שם ומימשה חלום. הקופסה הכחולה סימלה חלק מן החזון. היא מעולם
לא נשאה בקרבה שום גרוש או אגורה או שקל. חלק מהחזון הזה הגיע אתנו לתל אביב.
הציור תבנית הביצים מתחיל בשנת 1966 בערך. אז התחלתי לעבוד בלול. זו לא הייתה
עבודה "נחשבת" בקיבוץ של אותם ימים; היה יותר "אִין" לעבוד ברפת או בפלחה,
ובטח לא עם אימא של אורה ליפץ, המנהלת, ועם עוד כמה מוזרים, וכמובן – עם
העופות. אתה לולן! וזה אומר להיות שונה. יש אמנם את המשלוחים לתל אביב
בלילות, כשדוחפים ודוחסים את העופות לתוך הכלובים. צריך להעמיס מאות מהם
למשאית, מהר לפני הבוקר, כדי להספיק ולאכול את אותם יצורים בשישי בערב בתוך
מרק העוף, שהוא הכי טעים עם אטריות. שנתיים בלול עם נחשים, סירחון, לכלוך
והמשלוחים לא הפכו אותי למקצוען. אבל אני מת על ביצים, בכל צורה, קשות
ומטוגנות, על עופות בתנור ובגריל, וכמובן – על השניצלים המדהימים שרק יוצא
לולים כמוני יכול לספק. כבר אז היה לי ברור שזה לא עתיד, וכנראה אעשה דברים
אחרים בחיי. רציתי להיות משהו אחר, והכיוון היה אז אדריכלות.
הפירות היבשים באים במקום חזון העצמות היבשות, ארץ זבת חלב ודבש שמזמן כבר
אינה מקיימת את ההבטחה. אבל באיילת השחר הייתה לנו גדר חיה בין החצרות, גדר
של עצי רימון, שבפריחה נראתה כמו שמלה כתומה, ולאחר מספר שבועות נראתה כאילו
עברה תאונה. הרימונים היו מתייבשים על העצים, מוכתמים באדום ובשחור. בחצרות
שליד היו עצי הדר, אבל לא זכור לי שטעמנו מהפרי. עד אז לא היו פרדסים בעמק,
ולנו היו מספר לימונים שהדיפו ריח, ואחר כך עשו כתמים של הרבה צהוב-לימון.
במשך השנים פגשנו עוד הרבה צהוב-לימון. ליקר הלימונים של טוסקנה, הקרמיקה
המעוטרת בלימונים בסן ג'מינינו, הלימונים בספרד, וכמובן – עץ הלימון אצלנו
במרפסת. מייבשים לימונים ורימונים, מכניסים לכלים שגיורא מקרמק, ויש לנו דבר,
זיכרון נוסף.
בקיבוץ, הממטרות עשו הרבה צרות. בכל מדשאה היו הממטרות שגרמו לך להירטב או
להחליק עם האופניים או לקלל את הגנן וכמובן – את בזבוז המים. שנים עברו עד
שבקיבוץ נען מצאו פטנט – שהממטרות יעשו רבע סיבוב או סיבוב שלם, או אפילו
יתחילו או ייעצרו מאליהן. כל מקום בקיץ שהממטרות פעלו בו, במיוחד המדשאות
הגדולות, הפכו לזירת פעילות לפני הקמת בריכת השחייה; צחוקים, תופסת, בנים
ובנות.
עם אלכסנדר בילינו שעות במטעים ובבית האריזה, זה התפוח שגדל בגליל. בכל בית
על המדשאות היו מסגרות רשת לייבוש פלחי תפוחים, ובכל מטבח בקיבוץ היו שרשראות
של פלחי תפוחים מיובשים. היום הולכים לסופר או לשוק, שמים כמה תפוחים בשקית
ניילון, וכאילו חוזרים למרחבים הירוקים בגליל, לטעמים של עוגות התפוחים
וללפתנים בחדר האוכל.
לתל אביב הגענו, גיורא ואני, לפני תשע עשרה שנים אחרי טיולים באיי יוון.
בנינו בית על גג בניין בן שלוש קומות שנבנה בשנת 1934. קירות לבנים, חדרים
גבוהים מאוד ומרצפות מצוירות. רצינו גם אנחנו להמשיך במסורת של הרבה לבן, של
שמש וכחול, של גינה, וכמובן – קרוב לאלוהים; חלום שהתגשם.
שנים אחדות לאחר מכן הגענו, כמעט בטעות, למרוקו. אני, האשכנזי, וגיורא הפולני
מארגנטינה חשבנו שזה מיותר. מה לנו ולהם? אבל שנינו הרגשנו שמשהו קורה אחרי
הפגישה עם מרקש ואנשיה. התאהבנו בכול – בצבעים, בגוונים, בריחות, בטעמים,
באנשים, בתרבות, בהיסטוריה ובמקורות. זו הייתה המדינה הראשונה שממנה חזרתי
הביתה עם מחשבות על החיים ועם השאלה, לאן. הבנתי שבתל אביב חסרים לי הרבה
דברים שקשורים למקורות. איזו אמת שמחוברת אלינו כאן בישראל, בקיבוץ ובתל
אביב,. פנינו ליוסי מהצריף שבא ממרוקו. אצלו מצאנו את הבסיס לתרבות שלנו כאן
במדבר: בהירות, כחול, והכול מסודר ומורכב ממאות צורות. אז כבר היה לי ברור
שזה חלק מהרקע לחיינו, ובשלב החיפושים שלי למציאת רקע משותף לפרויקט תעודת
הזהות שלי הבנתי שמצאתי רקע שהציורים שלי יכולים להיות מעוגנים בו.
היה לי חשוב להציג את בן זוגי לחיים, ואת הקשר ביני לבין גיורא , קשר שנמשך
כמעט שלושים שנה. המלאך יפה, עדין, זוהר ואולי קדוש, והרבה גיורא. המלאך הזה
הוא גם אחד מאוסף המלאכים שיש לנו. המלאך הוא משנת 1994 מאמסטרדם, ומספרו
באוסף 18. אמסטרדם הייתה לנו במשך שנים עיר מקלט וחופש. מלאכים בשמים או על
הקיר זה אומר הרבה זהב. זהב זה צבע שאני אוהב לעבוד אתו, לכסות שטחים ולהחביא
סיפורים ורמזים.
לתל אביב יש קצת באוהאוס, הרבה ים, אספלט, ורחוב לוינסקי עם הריחות והצבעים,
ויש גם את שוק הפשפשים. שם אפשר למצוא קצת שורשים, זיכרונות, פרטים שמתחברים
לנושא שלי. זוג הבקבוקים יכול לספר את סיפור הסיפולוקסים שלא עברתי בגלל
שבחרתי בדרך חיי המיוחדת, או סיפור אחר על החיים הטובים והשפריץ אחרי הצנע
והצלחתו של חזון הפרחת השממה. עברו הרבה מים במוביל עד שרכשנו תרבות של
שתייה, ועד שעברנו למים מינרלים ולמים מוגזים קלות.
בומר הוא דמות של גיבור קומיקס אמריקאי שפגשתי בקיוסקים לפני עידן הפיצוציות
בתל אביב. הוא שימש כסטנד למכירת בזוקות. דמות הגיבור ליוותה אותנו מקרוב.
טרומפלדור בתל חי, משה דיין בסיני, רבין ואפילו מיקי ברקוביץ' – גיבורי ילדות
כחול-לבן. גדלנו גם על גיבורים אמריקאיים, חזקים, יפים וגבריים. כולם התחברו
לחלומות, ובמיוחד מכרו לנו אותם בבזוקות, ב"עתידות" שהבטיחו לנו שבגיל עשרים
נגיע לירח. ליום הולדתי הארבעים קיבלתי את בומר במתנה.
טרופית משקה שובב. פרסום היה פעם מקצוע שובב. 27 שנים של יצירה והצלחה. העסק
לא היה שובב ונחמד. אז עזבתי את המקצוע וחזרתי למקורות, להציב מולכם את
הדברים וליהנות מהדיון הפתוח. אתם לא חייבים לרוץ ולקנות.
המנדרינות הן זיכרון רחוק של פרי ושל צבע שכמעט נעלמו מהארץ. הריחות, הירוק
ובעיקר הכתום שנשארו לנו כמעט רק בציורים של גוטמן, ועכשיו, לאורכה של המולדת
– בסרטים הכתומים של המתנגדים לשפיות. למזלי, הציור נגמר לפני הלאמת הכתום
בידי הקבוצה ההיא, כך שהגעגוע שלי נקי מהחרפה שגרמו לכתום שלנו; לארץ ישראל
הישנה, הקטנה ומלאת התקווה.
יש לנו את הנעליים של ברוך, ויש את הנעליים האדומות של הצנחנים ויש את
הנעליים של גיורא. הציור ההוא עם זוג הנעליים מאלכסנדר רומא מוקדש לו אישית.
בשנת 1977 חיפשתי את דרכי בין הפרויקטים שעבדתי עליהם במשרדי פרסום שונים.
הרגשתי שאיני מסוגל לבצע את שני התפקידים בנאמנות שלמה. אז הייתה הקריירה
בפרסום חשובה לי יותר, והציור מאותן שנים אוחסן בבוידם. כעבור יותר משני
עשורים נסגר מעגל, והציורים טרופית, קוקה קולה, חומי הכלב, הצפרדע והכורסה,
דלק בנזין הם עתה חלק מתעודת הזהות שלי.
|
. . . . .