.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
סוניה גורפיין בפתיחה
"מותר
הפרח מן האדם" . .
. . .
.
. . . . 6.01.05
>>
30.01.05
.
.
.
.
.
.
.
.
למי מותר לצייר פרחים?
רק לאלה שאוהבים אותם. אך אפשר לבדוק עוד מספר אפשרויות. לכל אמן סיבות משלו
לצייר פרחים באובססיביות.
סוניה גורפיין החלה לצייר פרחים בהיותה ילדה בת חמש. ילדה יפה, מתולתלת שיער,
החיה בבדידות עם אמה ועם השכנה שחלקה עמן את המטבח. היא אהבה את השכנה, כי
זו, שלא כמו אמה, התייחסה אל ציורה הראשון – אגרטל עם פרחים.
ציורי הפרחים של גורפיין לקוחים כחומר גלם מן הטבע; הם כתמונת ראי של חייה,
קושרים בין דמיון למציאות. לעתים נראים בהם מיני פרחים פרוורטיים שצמחו מתוך
מכחולה, וישנם גם פרחים שהצליחו להפנט אותה ולהישאר תמימים כבציורי ילדים.
זה קרה ברגעי התבודדות עם הטבע: היא, המחברת והעפרונות יוצאים לתור אחר
הרגעים הקטנים של החיים. יחדיו הם חולקים סוד, ברית ההתקשרות הנצחית אל
החיים. רק המוות יפריד ביניהם.
ועד אז, הם נפגשים בחצר האחורית מתחת לעצים המתנשאים אל השמים. היא קוראת את
האורות ואת הצללים המרצדים ללא הרף על מרצפות החנייה. בשעה אחרת ילכו אל
הגינה הציבורית שמעבר לכביש הסואן של רחוב רמז פינת ז'בוטינסקי, קרוב לקפה "ץץץ"
או אל מול "גימנסיה הרצליה" ההיסטורית. שם, ישובה על אחד מספסלי העץ היא מנסה
להתמקם בזווית טובה, מוציאה משקית הניילון המשומשת את המחברת. פעמים תולשת דף
אחד ופעמים לאו, מתבוננת ללא משקפי השמש ובוררת לה ענף, וכה רבות המחשבות בלב
אישה. ימים רבים תלך אל אותו גן כי אל מול הענפים והפרחים מתעוררת בה התשוקה
לחיים אחרים.
הגן על שפע מראותיו אינו משביע אותה, אלא להפך, הוא מעורר בה תחושת רעב אל
פרחים אחרים בצבעים שונים על אותו ענף. היא הייתה רוצה לשנות את שרואות
עיניה, את הסדר, את הדיוק, ולהטביע בם את רישומה האישי, את חותם כתב ידה
האמנותי. הפרחים מעוררים, והיא מתחילה לרשום אותם בדיו שחורה, נכנסת בתנועות
ציור מהירות לדיון דמיוני בין ענפיו ועלעליו של השיח. אצבעותיה אוחזות בקצה
הכלי שעמו היא משייטת, רושמת, ואז "מתחשק לה להוסיף ענף אחד או שניים, פרח,
ניצן, תפרחת – למה לא?", אף שהם אינם שם כלל. היא רוצה אותם בשביל הציור שלה,
זה נראה לה חשוב.
היא שבה לביתה ואומרת לעצמה: "עכשיו אפיח בו חיים צבעוניים", ומשתמשת באמצעים
מלאכותיים, כמו צבעי לק – כן, לכה שבה מושחים את ציפורניהן של נשים תל
אביביות. היא יושבת אל שולחן העבודה המאולתר בחדר הצפון-מזרחי בביתה, ולא
בסטודיו הנמצא בדרום העיר, מניחה לוח דיקט מלבני על שולחן פורמייקה עגול
וקטן-מידות שאינו מאפשר מרחב למלאכת הציור. עתה יצרה מרחב התארגנות בגודל
שבעים ס"מ על מטר, ועליו היא עורמת עשרות צנצנות לכה צבעוניות וכסופות, עם
מברשות רגילות ואחרות, דקות במיוחד, כאלה שהמניקוריסטיות משתמשות בהן כדי
לצייר במומחיות מופלאה על ציפורני הלקוחות, ועוד ניירות לציור, תצלומים של
פרחים, ביקורות על תערוכות ציור מתוך מדורי האמנות של "הארץ", "מעריב"
ו"ידיעות אחרונות": סמדר שפי על התערוכה "רוז סה לה וי" במוזיאון תל אביב
לאמנות, ורותי דירקטור מעיתון "העיר", ואדם ברוך בדף האחורי של "מעריב". גם
אצטון יש וצמר גפן ונייר טואלט ועוד נייר רך וקופסאות מלאות צבעי עיפרון
ועטים בכל הצבעים, וטושים וצבעי זכוכית ומכחולים דקים ופקקים מפלסטיק כדי
לערבב בהם את הצבעים, ועוד ניירות כדי לנסות את הצבעים במקום פאלטה מפלסטיק.
את כל אלה ועוד היא מוציאה ממגירות ארון הבגדים שבחדר. דלתות הארון נראות
כפסאדה של תצלום יער עצים בשחור-לבן, עשוי נייר טפט בלוי שהיה לפנים חדש
והשנים הותירו בו חותם של שנות עבר ושל שימוש. זהו מראה נורא, מסנוור. מומלץ
לאורח לשבת עם הגב אל הארון ועם הפנים לחלון. אבל סוניה גורפיין כבר אינה
רואה אותו, ומבחינתה קיומו בחדר שבו היא מציירת, דומה לכוננית ולטלוויזיה
ולמיטה ולמזגן ולכיסאות. היא מוקפת במהומה ובאי-סדר טוטאלי. כל הזמן מחפשת
דבר-מה שהיה כאן לפני רגע. גודש החפצים והרהיטים בכל הצבעים והסגנונות הוא
חלק מן הסביבה הטבעית שלה, הנטולה כל קשר נראה לעין לנפשה העורגת לפרחים.