על התערוכה
תערוכתה של לילך בר עמי מורכבת משני מרחבי תצוגה המהדהדים ומנהלים קשר ויזואלי, רעיוני ואסוציאטיבי. בחדר אחד יוצג מיצב הבנוי מחומרים של עבודות יד עמלניות העשויות משבלונות נייר גזורות של פרפרים ושרשראות , סרט וידיאו ועוד.. החדר השני יתפקד כחלל תצוגה ובו גלריה של יצירות תלת ממדיות ממוסגרות באופן מסורתי. על תוכן היצירות ומקורן ניתן ללמוד מתוך ציטוט הטקסט המצורף, הלקוח מתוך ה קטלוג שיצא לאור לרגל התערוכה:
 

בין פריחת השקד לפריחת הדובדבן
מאת: רחל סוקמן
 

למה דווקא יפן?
לדברי בר-עמי , במשך זמן רב, עוד לפני שהתחילה לעבוד על סדרת העבודות שאותן כינתה בשם היפני "סאקורה", עניין אותה רעיון ההכלאה בין נופים ישראליים טיפוסיים לבין נופים יפניים או מזרח-אסיאתיים. היה זה מעין ניסיון ליצור הכלאה בין יופי נשגב, מחושב וזר לבין החספוס הישראלי, המקומי והמוכר.

הדואליות הזאת, של לחיות כאן ולהתגעגע לשם, תלווה את חייה ואת יצירתה של בר-עמי, ותנהל, במידה כזו או אחרת, את הבחירות האיקונוגרפיות שתעשה בין השנים 2006 ו-2008, עת יצרה את העבודות לתערוכה "סאקורה" (פריחת הדובדבן), והפכה אותה לכדי אמירה חזותית. הבחירה של בר-עמי ביפן, המועדפת עליה כמקום מקלט, אינה מקרית. אליה היא רוצה לשוב אף שמעולם לא ביקרה בה. היא חשה כמיהה לנופים רחוקים, קסומים, שלווים, וברבות מעבודותיה נפגוש את פריחת הדובדבן.
ברגע שבר-עמי מבינה כי חיבור בין פריחת השקדייה לפריחת הדובדבן הוא לא רק לגיטימי, אלא חלק בהתחברותה לכפר הגלובלי, הגבולות נמוגים. מעתה תחדל לקבל את הסמלים שעליהם חונכה, כמובנים מאליהם, והיא יוצאת לחקור אותם ולהביאם אל תוך עבודותיה כאבני דרך, וכך, מעבודה לעבודה מתרבים הדימויים והסמלים, והיא מעלה אותם בפעולה ספיריטואלית, מחושבת ואינטואיטיבית כאחת.

יפן נוכחת לכל אורך סדרת העבודות שנוצרו בשנתיים האחרונות, עד שמגיעות האחיות בלבן אל תוך העבודה. או אז דומה שנפסק משחק הדמיונות, ואנו שבים למציאות חיינו, לאמת היומיומית. זוהי העבודה האחרונה בסדרה, ובר-עמי העניקה לה את השם בסוף קיבלתי זריקה. למגוון הדמויות נוספה האחות הסיעודית. מלחמת לבנון השנייה הסתיימה, והמעגל נסגר לכאורה.
היצירות כולן נוצרו באמצעות שבלונות, שהן סוג של חזרה, שִכפול הסיפור והפיכתו לסמל של חוויה משותפת, שנגזרה בעבודת יד יחידנית, אישית, עמלנית ואובססיבית. מרבית הדימויים הושטחו, שוכפלו ועובדו במחשב בהיותם במצב דיגיטלי. חרף העומס הוויזואלי של סמלים ושל דימויים ביצירותיה המורכבות, קריאת הנרטיב מוכרת, מובנת ומאפשרת פירוק לנושאים המתחברים זה לזה בתמימות מחושבת.
אופני הייצוג המשמשים את בר-עמי, משיקים במידת מה לאופן עבודתה של האמנית האמריקנית ממוצא אפריקאי, קארה ווקר, המתארת חוויות אישיות הקשורות להיסטוריה הקשה של חיי עמה באמריקה. מגזרות הנייר מאפשרות, לכאורה, גזירה ופירוק של המיתוס הישראלי וגם הרכבתו של הסיפור מחדש. העבודה נעשית בשכבות-שכבות המזכירות גם חפירה ארכיאולוגית; חיפוש האמת, תוך ניסיון לחזור אל יערות הקיבוץ כדי למצוא שם סימנים נוספים שיעידו על זהותה האמיתית.

בדרכה הייחודית משכילה בר-עמי לגעת בנושאים מגוונים ומרתקים, כמו סמלים תרבותיים והיסטוריים, ישראליים ואוניברסליים גם יחד. בר-עמי היא אמנית מקומית במובהק, ועבודותיה שואבות בבירור מסמלים ומגיבורי תרבות ישראליים. בד בבד היא מעורבת בשפת האמנות הבינלאומית ושולטת בה. התוצאה היא יצירה איכותית, מרתקת ומקורית.