דחף פנימי וסקרנות מאיצים בו לגלות דרכים חדשות וחיים חדשים. הוא נוסע לפריז ללא פרוטה, ללא קשרים, ללא מקום מגורים. על מנת להתקיים הוא מוכר ברחוב רישומים, ומצייר בגיר צבעוני על המדרכות. לאחר שלושה חודשים, עם בוא החורף האירופי, הוא חוזר לעין הוד, עובד בתיאטרון חיפה כעוזר למנהל במה, כשחקן ואחר כך כמעצב תפאורות. בעין הוד הוא פוגש את הצייר, אריק בראואר, מן האסכולה הווינאית של הריאליזם הפנטסטי, ומושפע עמוקות מקסמו האישי והאמנותי. בעקבות בראואר מצייר אוחנה בסגנון ריאליסטי פנטסטי, ואותו הוא מפתח לסוריאליזם מופשט, תוך שהוא ממציא צורות ביומורפיות, המזכירות יצורים שניתן לראותם אך ורק בעין המיקרוסקופ או צורות הנתונות בתוככי צמחים ופרחים. התערוכה הסוריאליסטית הראשונה שלו נפתחת בגלריה של ברוריה אביעזר, ברחוב ריינס בתל אביב (1962).
.
אוחנה נע ונד בין עין הוד לפריז חליפות. הדחף לגלות נופים חדשים ודרכים חדשות שולח אותו שוב לפריז. שם הוא עובד בסטודיו של אגם, ובאותה שנה מציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו בעיר. ושוב חוזר לעין הוד. הוא מכיר בחורה אמריקנית, מתחתן עמה ונוסע ללוס אנג'לס. שוב נופים חדשים, תרבות אחרת, בית אחר. את עבודותיו הוא מציג בגלריות שונות ברחבי ארצות הברית.
אוחנה לא מוצא מנוח. הוא שב לארץ לתערוכת יחיד, ובדרך מתל אביב לעין הוד חברו נרדם ליד ההגה, המכונית מתנגשת במחיצה המפרידה בין שני מסלולים, ורק בדרך נס איש לא נהרג. כשאברי מתעורר מן הטראומה, הוא נדהם לגלות שהוא עודנו חי, ושוב מחליט לשנות את חייו. הוא חש כי מיצה את הסוריאליזם, ואף שזכה להצלחה רבה בציוריו אלה, ועכשיו, משניתנו לו שוב חייו במתנה, הוא רוצה לטייל בעולם כאדם חופשי. הוא שורף תמונות והדפסים, מוכר את הבית בעין הוד, ויוצא לטייל בעולם.
בשנת 1982 הוא שב מן הטיול לניו יורק, לנקודת התחלה נוספת. הוא מסתובב בין הגלריות, צופה, מתבונן, לומד ומגבש שפה ציורית חדשה, קרובה לאקספרסיוניזם מופשט. ההצלחה מאירה לו פנים, והוא חותם חוזה בלעדי עם בעליה של גלריה רוול בניו יורק.
בשנת 1989 מעמיד לרשותו פרנק בוסטמנטה, בעל גלריה גדולה בסוהו, את חלל הגלריה שלו להציג בו את עבודותיו. הוא נשבה בקסמי המרחב הגדול, ומחליט לנסות דבר-מה חדש; כדרכו, הוא מצייר במהירות ובספונטניות. הוא מתחיל כשבמוחו רעיון מסוים, משליך את עצמו לתוך הציור, רץ בעקבות הרעיון, לא יודע לאן הוא רץ. הוא תולה נייר ענק על הקיר, מצייר, קורע אותו, ומותיר רק חלק ממנו. בתוך הצורות הפתוחות שנוצרו כתוצאה מן הקריעה, הוא מצייר בסגנון אקספרסיוניסטי מופשט. הוא מגלה שבציורים שלו ישנם פרגמנטים שהם-הם הציור עצמו, וכי גם חלק קטן מתוך ציור גדול יכול להוות יחידה ציורית עצמאית. קירות הגלריה מתמלאים בציורים השוברים את מוסכמות המסגרת ואת הזוויות הישרות.
בתקופה האחרונה בניו יורק, עיר הבטון והזכוכית, הוא מצייר, בסגנון פיגורטיבי עם גוון סוריאליסטי, בתים המזכירים את בתי הקיבוץ, בתים כמעט נטולי חלונות ודלתות, ואת השדות של עמק יזרעאל – שדות מופשטים, בוערים, רוחשים דינמיות תחת שמש לוהטת`מופשט? פיגורטיבי? סוריאליסטי? קולאז'? – אלה רק שמות; דרכים שבאמצעותן אני מנסה להגיע לאיזו אמת ציורית", מדגיש אוחנה. "גם המופשט וגם הסוריאליסטי מסתתרים בין קפלי המציאות, צריך רק לדעת להבחין בהם. אך החשוב מכול עבורי הוא לא באיזה סגנון עשוי ציור זה או אחר, אלא אם הציור חי ונושם. אני מודע לכך שאני נמצא במעגל קסמים, במסע החוזר על עצמו, שוב ושוב. מה שבאמת חשוב לי הוא לא איך מגדירים את הציור, אלא מה מתרחש בתוך הבד, שיווי המשקל בין צבע לצבע, בין צורה לצורה, בין צורה לצבע. מרתקים אותי הניואנסים העדינים והמסתוריים שבין צבע לצבע והיחסים ביניהם. כשאני מניח את הבד על הכן, אני נכנס למעין מאבק אִתו, מוריד אותו מהכן, שם ציור אחר, חוזר ומעלה אותו על הכן, מנסה שוב. עד שהציור מתחיל לנשום ולחיות".
את התערוכה הנוכחית בגלריה "משרד בתל אביב" ניתן לראות כסיכום ממצה של הציור של אברי אוחנה. על הקירות תלויים פרגמנטים, מקטעים על גבי מקטעים; פרגמנטים של בתים ושל נופים, היוצרים יחד שלמות מרתקת של מופשט קונסטרוקטיבי, ומבטאים שמחה של צבעים. מקטעי נופים עשירי צבע, להט ודרמה. ואולי זהו הבית האמיתי של אברי אוחנה – נוף ישראלי מובהק, שטוף שמש, אור וצבע.

 

חיים עתירי צבע
על עבודתו של אברי אוחנה
רבקה רז

אברי אוחנה הוא צייר, שעבורו החופש ליצור בכל דרך, להתנסות בכל סגנון, הוא עיקרון והכרח. ידו מיומנת, והמכחול נשמע לו. הוא מצייר במהירות, ביסודיות. מצייר הרבה, מצייר תמיד, בכל מקום ובכל זמן. אוחנה הוא לפחות ארבעה ציירים שהתקבצו תחת שם אחד, אך הוא מסרב להגביל את יצירתו לסגנון זה או אחר. לו היה חותם כל סגנון בשם אחר, יכול היה ללכת בעקבות המשורר הפורטוגזי, פרננדו פסואה, שכתב שירים רבים תחת מספר פסבדונים, כשכל שם בדוי מייצג סגנון שונה בתכלית.
"אני מנסה להגיע אל המסתורין, אל הבלתי ידוע, לגעת בלא מודע, בָּאמת שמעבר לשכל", הוא מנסה להסביר בסטודיו שלו בניו יורק. "וכל הדרכים המוליכות אותי לשם, הן נכונות לי. פעם אני הולך בדרך אחת, ופעם בדרך אחרת". למרות מגוון הסגנונות, כתב ידו של אוחנה מובהק ומאופיין בצבעוניות עזה ועשירה, באופטימיות גורפת, במשיכות מכחול אקספרסיביות, בשמחת הצבע והחומר, בשמחת הקיום.
המקורות המזינים אותו כצייר וכאדם קשורים למהלך חייו. המקור הראשון הוא קזבלנקה שבמרוקו, שבה נולד (1939) וגדל במשפחה מרובת ילדים. יום אחד הודיע להוריו כי הוא נוסע לארץ ישראל. הוא היה רק בן 12, וחשב שבישראל כולם רוקדים ושרים כמו בתנועת הנוער. הוריו התנגדו, אך הוא קם ונסע עם עליית הנוער לצרפת, ומשם לישראל, בה התגלו לו נופים אחרים, שפה אחרת, תרבות אחרת.
המקור השני הוא החיפוש אחר בית בקיבוץ, אף כי נדמה שהבית תמיד חומק ממנו. אברי עובר מקיבוץ לקיבוץ, אך אינו מוצא לו בית. לבסוף הוא נקלט בקיבוץ בית השיטה, שבו החלו בניסיון חדש לשלב את ילדי עליית הנוער עם ילדי הקיבוץ. בבית השיטה הוא מאומץ על ידי משפחת חברים, ולראשונה מרגיש בבית. שם גם מכירים בכישרון הציור שלו, ונותנים לו לקשט את חדר האוכל, לעטר עלונים ואף לאייר את ספרה של תקווה שריג, בת הקיבוץ, אוסף סיפורים של יוצאי מרוקו.
המקור השלישי המזין את ציוריו של אוחנה הוא נופי הארץ. המורה לטבע והמחנך שלו בקיבוץ הוא עזריה אלון. "בהדרכתו למדנו על כל פרח וצמח, על כל תל וגבעה". אלון לוקח את תלמידיו למדבר יהודה, למסע ארוך בן שלושה שבועות, ואברי נשבה בקסמי המדבר: "מרחב ענק ללא בתים וללא אנשים, מקום המאפשר לך לקחת נשימה עמוקה, בלי הפרעות לעין או לנשמה", הוא מסביר בהתלהבות. האור הבוהק, השדות שבעמק, הצמחייה, הבתים – נופים אלה נחרתים במעמקי נשמתו, ועקבותיהם באים לידי ביטוי בכל ציוריו, בין שהם מופשטים ובין פיגורטיביים, סוריאליסטיים או קולאז'ים.
דרכו האמנותית של אוחנה מתחילה בבית השיטה בהיותו בן 16. הקיבוץ מאשר לו ללמוד אמנות פעמיים בשבוע במכללת "אורנים". הוא לומד אצל מרסל ינקו, יחיאל שמי ויעקב וקסלר. מרסל ינקו מביא אותו לעין הוד ואברי מתאהב במקום. שנה לאחר מכן הוא מחליט לעזוב את הקיבוץ ולעבור להתגורר בעין הוד.
בצבא קוראים לו "ארטיסט", כלומר, משתמט, לועגים לו ויורדים לחייו. עם שחרורו הוא נרשם ללימודים במדרשה למורים לציור, ברחוב לסל בתל אביב. גם שם נמשך מאבק ההישרדות, ללא בית לגור בו, ללא משפחה, ללא פרוטה. כל רכושו אצור במזוודה קטנה שאותה הוא נושא עמו לכל מקום. במשך חודש וחצי הוא ישן על ספסל בשדרות קרן קיימת. כשמנהל המדרשה, אליהו בייליס, מגלה זאת, הוא מסדר לו עבודה כמורה לציור מחוץ לעיר. אחר כך מגיעים ימים טובים יותר. הוא מקבל עבודה כגרפיקאי וממשיך בלימודיו. התערוכה הראשונה שלו – ציור מופשט, לבן, כמעט ללא צבע – נפתחת בגלריה דוגית בתל אביב (1961).