הקודם 


 


 רבקה בצלאל

"מישהו מפזר את הוורדים האלה אאולליה"


זו היא הזמנה לראות את המלא בתוך הריק. מתחת לנגלה ישנו עולם ומלואו, מילים ועוד מילים, מחשבות, רצונות, תקוות, אכזבות, ומעל לכול – אינסוף מעגלים של זהב.

אם מחר יבוא יום מותך, יספידו אותך באלה המילים: העולם יתגעגע אליך. האור הפנימי שזרח ממך היה נר לרגלי כל מי שהכירוך. אהבתך נגעה באלפי נשמות שהועשרו בזכות עבודתך, חלקן נושאות את הנר למען יאיר את דרכם של אחרים. שמור לנו מקום שם למעלה. נהיה אתך בקרוב.


תפקידי בעולם הזה הוא להזכיר לאנשים את דבר קיום האור הפנימי שלהם. ליילד את הזיכרונות הפנימיים שלהם היודעים את האלוהי שבתוכם, את צלם האלוהים... היצירות שאני בוראת הן תרגום מוחשי לתודעה שלי ודרך חזותית להזכיר לאנשים שבכולנו טמון האור האלוהי, וכי הזיכרון שלנו יביא עמו עוצמה, יצירה ויכולת התפתחות.

המחשבה הראשונה שלי בבריאת הפסלים הייתה, כי בת דמותי נמצאת בתוך האמבט. הדמות עירומה ומייצגת את הגוף הפיזי, ואילו ה"אדם" העטוף בנוצות מבטא את הרוח, את הקודש, את התודעה. רק החיבור בין שניהם הוא השלם – האחדות. מכאן מתפרקת העבודה לגורמים, ואפשר לשייט עמה בעולמות
שונים. האפשר שכאן טמון האיחוד שלנו בין הגברי לנשי שבתוכנו? שמא מבט שלם יכול להכיל כל דבר באהבה, בחמלה, בקבלה מלאה?

סוף דבר
הדברים שנכתבו והפסלים שנבראו נוצרו מתוך ענווה וצניעות. אין בהם משום תוכחה, ביקורת או ניסיון כוחני לשנות. ישנו רצון להעביר את מסר האחדות והאהבה בין כל בני האדם בעולמנו.