.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
25.4.2003 << 29.3.2003 . .
. .
. .
. .
"מתחם בזל"
זה התחיל ברצון
להסתכל מחדש, או "אחרת", על הסביבה הקרובה שלי. רציתי לצלם את הדברים הכי
מוּכּרים: מדרכה, דשא, מכונית, שטיח, ריצפה. רציתי ליצור, מחדש, אינטימיות
שאבדה לי מזמן: יכולת שלא להזניח, לא לפסוח על הפרט הכי קטן, רק משום שהיה שם
תמיד.
התגעגעתי אל חוויית המבט הראשון. האם אוכל להסתכל, על הסביבה הכי קרובה,
כאילו לא ראיתי אותה מעולם? לתהות? להתפעל? להיות מוקסמת? כאילו אני בחוצלארץ.
האם אפשר רק להסתכל? בלי להשוות, בלי לבקר. באין "הכי חשוב" לא יהיה גם
ה"בלתי חשוב". האם אוכל לעשות צילום שיהיה כמעט נְטול: משמעוּת, סיפור, דעה.
ולא בדרך של אבסטרקט.
זיכרון.
שיעור ביקורת עבודות עם פִיל פֶּרקיס, ב"פְּראת", ניו-יורק. בתוך סידרת
צילומים שמציגה סטודנטית מצביע המורה על צילום מקרוב של גזע עץ. לפני כן לא
הבחנתי בו. המורה אומר: "תראו כמה שזה קשה. לצלם צילום שיש בו רק דבר אחד".
זיכרון מלפני כתשע-עשרה שנים.
איך.
הידע וההרגלים שהיו לי בצילום לא התאימו יותר. כמו שגם ההיגיון לא הועיל.
אימצתי לעצמי, לעיתים קרובות, את הטכניקה של צילום בלי הסתכלות דרך עינית
המצלמה. השתמשתי רק בעדשה סטנדרטית. עם הצמצם הפתוח הבטחתי עומק-שדה מינימלי.
בהרבה מיקרים התקרבתי יותר ממה שאיפשר הפוקוס. רציתי להתקרב, לבודד, להוציא
מן הקונטקסט.
טישטוש.
הצילומים התחילו להיראות לא מוכרים. כשחברה שאלה אותי מה אני מצלמת, ולא
הצלחתי לענות, נבהלתי. זה לא היה בתחום המילים, בשבילי, זמן רב.
רציתי להתקרב. כאילו כוס הזכוכית תדבר אלי, רק אם תקבל את כל הבמה. הריקון של
הצילום הביא לסוג של צלילות. והטשטוש פטר אותי מן המציאות, כאילו המראה
המדוייק מפריע לאינטימיות. הוא היה בשבילי, לא פעם, משכר.
אהבתי לראות את הצילומים כשאלות.
מתחם בזל.
שם קצת טעון בעיני ורווי אסוציאציות. אבל, כאן אני גרה. השם הוא מעין הצהרה
שכל הצילומים בתערוכה נעשו בטווח הליכה קצרה מן הבית או בבית עצמו.
תודות.
לשכנים ולידידים שאיפשרו לי לצלם גם בדירותיהם.
לרם ברכה, צלם וידיד, שלא רק הדפיס את העבודות אלא גם עזר לי בהדמיית מחשב,
עם סבלנות אינסופית, לתכנן מראש את מיבנה התערוכה.
ולרחוקים יותר: לפול גרהם, הצלם הבריטי, שכבר שנים חותר להתייחס לדברים שהם
בלתי נראים; למחזאי אנטון צ'כוב, שהראה על הבמה רק את הדברים הבנאליים, כאשר
האירועים הדרמטיים תמיד נשארו בחוץ ("השחף"); לצלם רוברט פרנק, שאמר "אני
רוצה יותר לספר איך אני מרגיש מאשר מה אני רואה".
.
.
.
.
.
.
.
.
