.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
8.2.2002 <<
12.1.2002
"יציאת חרום"
פחד
למה אני פוחד לצייר? למה אני פוחד לכתוב? למה אני פוחד ליצור? יש לי בעיה
כאמן. אני אעשה הכול כדי למנוע מעצמי ליצור אמנות כל עוד אין דד-ליין ברור.
אני אוהב לצייר, אבל בלי תאריך יעד אני נמנע מלעבוד. תחת זאת אני עוסק
בפעילויות שהן בבחינת אוננות, כמו קיטלוג הרישומים שלי או חישוב כמות
הקילומטרים שנסעתי ברכבת בשנת 1991. כדי למנוע מעצמי הרס מוחלט מחקתי מהמחשב
שלי את כל המשחקים. באופן דומה אני מנסה להתחמק גם מכתיבה. נמנעתי מלכתוב
מאמר זה על-ידי כך שפיתחתי תוכנת מחשב שנונה ל"Sinterklaas". בחמישה בדצמבר
מדי שנה מעניקים אנשים בהולנד מתנות זה לזה, ואליהן הם מצרפים שירים שבהם הם
מבקרים זה את זה בהומור עוקצני.
כדי לגרום לעצמי להתחיל לעבוד בסטודיו שלי אני לוקח עיפרון ומזיז אותו אנה
ואנה על גבי גיליון נייר עד שהוא נקרע. אני חוזר על הטקס הזה עד שהפחד שלי
מתפוגג, ואט-אט משתחררים המחשבות והרגשות הכלואים בתוכי. ב?1993 הצגתי
בגונינגן את "פחד שקוף", מיצב שהורכב משלושה מעגלי ענק באפור כהה שצוירו על
הקיר. רשמתי בתוכם פעמים רבות את המילה angst, המקבילה ההולנדית והגרמנית
ל"פחד".
תכניתי המקורית עבור פרויקט "מוסררה" הייתה למלא את הבניין בשלטים רבים ככל
האפשר. מה שלא ידעתי הוא לאן עליהם להוביל. למקלט? למחלקת חלוקתה המחודשת של
העיר המאוחדת? - משמעויות מעין אלה מתאימות יותר לעיריית ירושלים הקפקאית. כל
משמעות שהענקתי להם הפכה להיות חשובה יותר מן השלטים עצמם. ואז עלתה במוחי
המלה "פחד", ראשית בהיסוס, ואחר-כך ביתר תוקף. החלטתי שהשלטים יובילו ל"נקודת
פחד" או ל"חדר פחד", אף שלא החלטתי עדיין אם יובילו לחדר של ממש. הדבר עשוי
להוליך שולל גם את המבקר בתערוכה.
עד מהרה כוסתה רצפת הסטודיו שלי במאות שלטי "חדר פחד" צבועים בצבע מים טרי
בעברית, בערבית, ברוסית, באנגלית, בגרמנית ובלטינית. ערימות השלטים הזהים
פחות או יותר, שעליהם טקסט ממוסגר, הזכירו לי את התקופה שבה אספתי בולים.
התמכרתי אז במיוחד לקשת הדיוקנאות הזהים של המלכה אליזבת בצבעים שונים
ובערכים שונים ממדינות שונות. מעולם לא אבדה לי חיבה זו לחזרה והישנות.
שקעתי בעבודה מטורפת ונמנעתי מלקבל החלטה סופית לגבי עצם קיומו של "חדר פחד"
ואופיו. שקלתי להשתמש בשני חלונות הפונים אל הרחוב כדי לכסות "חדר פחד" מצויר,
אך המיתווים שהכנתי לא היו לשביעות רצוני. רק שבוע לפני הפתיחה, כשעיינתי
כמעט בפאניקה בסקיצות ישנות, מצאתי ציור מים של קובייה. פאותיה דמו לחלונות
שנראו כאילו הם ממסגרים צבע שני עז בתוך הקובייה. האדום דמוי הדם הניב חיבור
לפחד.
ההחלטה להשתמש בתכנון זה כסמל לחדר פחד שחררה בי כמויות אדירות של אנרגיה.
לאחר שהגדרתי את צורתה ואת מידותיה של קוביית "חדר הפחד" על-ידי הכנת שרטוטים
על גיליונות נייר שונים ובקני מידה שונים, יצרתי את הציור הסופי על-גבי תשעה
גיליונות של נייר דק. כמו תמיד, השתמשתי בצבע מים מדולל ביותר, שגרם
להיווצרות גומות וגבעות בנייר, ויצר תבניות שיש עם התייבשות האגמים. ציירתי
את הקובייה בתוך פירמידה שקופה. בפברואר השנה הצגתי מעין "חדר פחד" בגבעת
חביבה. הצבתי פירמידה גדולה עשויה מחוטי כותנה, ובתוכה פירמידה קטנה יותר
שכיסתה פירמידה שלישית עשויה מציפה. קראתי לעבודה "תרגיל בהסתרת פחד".
שלושה ימים לפני הפתיחה במוסררה נזכרתי בסיוט שרדף אותי בתור ילד: אני הולך
בחוץ. פתאום יש איתות המתריע על הימצאות מפלצת באוויר המאיימת לבלוע את כל מי
שלא ייכנס מיד פנימה ויסגור את כל הדלתות והחלונות. מת מפחד, אני מנסה למצוא
מקלט בבית. לפעמים הייתי מצליח לברוח פנימה. אך אני זוכר באימה את אותן פעמים
שבהן המפלצת העמומה בלעה והעלימה אותי בסערה.
אני תוהה, האם חלום מוקדם זה הוא בעצם מטאפורה לאופן שבו אני חרד עתה מפני
חשיפת יצירותיי או כתביי? האם זה מקרי שהגעתי למדינה שבה מקלטים וחדרי ביטחון
ממלאים תפקיד מרכזי בחיי היומיום? הסטודיו שלי הוא מקלט. ומה עם הישראלים
הכובשים את פחדם? האם הם יוצרים מקלטים בשל סכנת המלחמה, או שמא הם עושים
כמיטב יכולתם כדי לעורר מלחמה על מנת ליצור צורך במקלטים? ישראל היא המדינה
היחידה שאני מכיר בימינו שבה אנשים מבדילים את עצמם משאר העולם באמצעות שפה
מיוחדת, הנכתבת באותיות בלעדיות המבלבלות את עיניהם של עולים חדשים ומגבילות
את יכולתם לקרוא וליטול חלק בתרבות.
הסיוט שלי מבטא פחד נורא החבוי עמוק בפנים; הלמות שאינן נשלטות על-ידי
ההיגיון, כמו פעימות הלב. אפילו עכשיו אני מפחד להתמודד עמו, ואני מוחק
משפטים שהאינטלקט שלי מחשיב כאמוציונליים או כאישיים מדיי. "זה דומה מדי
לתרפיה באמנות!" הוא אומר. אני מסתיר את עצמי. אני סוגר חלונות. אני נכנס
פנימה כדי להיות לבדי. הפחד מותיר אותי נטול דיבור. כשם שאני יוצר מעגלים
באמנות כדי למוסס אותו, עלי למצוא דרך מקבילה לעשות זאת בכתיבה.
גזרתי את ציור הקובייה (275 x 210 ס"מ) לחתיכות קטנות. בטרם הדבקתי אותן על
הקיר במוסררה, הנחתי את הפיסות על הרצפה. עיוות הצורה וההתפוררות של הקובייה
רק הוסיפו לה כוח. הרכבתי אותה כמתוכנן על קיר השירותים, מול המראה והברזים,
אך רשמתי את מראה הרצפה בזיכרוני והנצחתי אותו בצילום.
בהנאה רבה הייתי מכסה את כל קירות הבניין בשלטי “חדר פחד”, אבל, כרגיל, שמרתי
על איפוק. לא רציתי להטריד יותר מדי את שאר האמנים. זו גישה הולנדית מאוד. עם
זאת, מכל נקודה בבניין אפשר לראות לפחות אחד משלטיי. אני תוהה כיצד היה נראה
אותו מיצב אילו מילא בניין גדול יותר, כמו התחנה המרכזית החדשה בתל אביב או
בית עיריית ירושלים?
.
.
.
.
.
.
.
.