תכשיט אורבני

רומי נודלמן

בובת תצוגה נשית עירומה בצבע מתכתי, גופה חצוי, משתלשלת באמצעות קולר שעל צווארה ממתקן עירוני ישן, בעוד ענפי עץ ירוקים סוככים על גופה הזוהר. גוף זה מעלה על הדעת את דמותה של ונוס מגולפת בשיש צחור ובוהק, מראה שבשילוב עם הזלזלים הירקרקים במקדשה הביא את המבקרים לתחושת התעלות, עד שעיניהם נמלאו דמעות התרגשות.

גוף נשי פיסולי נוסף, שבור ונטול זרועות, שידע אף הוא ימים יפים יותר, מוטל כגרוטאה נשכחת בפינת רחוב מוזנחת, ולצִדו חלקי שלט, שממנו נותרה המילה "תכשיטים" בלבד.

בובה עירומה אחרת, גופה בוהק בברונזה, כמעין תכשיט זול, ישובה על גגון בבניין ישן, שקירותיו סדוקים, ומתחתיה שלט: "מהיבואן לצרכן מחירים ללא תחרות".

שלושה תצלומים אלו של האמנית-צלמת, רומי נודלמן, מפגינים זיקה מובהקת בין זוהר, יוקרה ושווי לבין עליבות ונשיות. בובות האימום, שבעברן הלא רחוק שימשו לתצוגת מחלצות פאר, מושלכות עתה בפינת הרחוב, נטושות כחפץ שאין בו עוד צורך, כדוגמניות אופנה, שזוהרן התעמעם ודרישות המקצוע הורידו אותן מגדולתן.

הגוף הנשי, המפוסל בפלסטיק, מושלם, ובה בעת גדום זרועות, מעלה בזיכרון את דמותה של אלת האהבה המיתולוגית. השוואה זו שופכת אור על אמירתו של הרקדן במסתו הנודעת של היינריך פון קלייסט, "על תיאטרון המריונטות", שעל פיה, בכל הנוגע לחֵן, אין האדם מתקרב כלל לבובה, ורק חִנו של האל עשוי להשתוות לחִנה.

נודלמן נוהגת זה שנים לשוטט עם מצלמתה ברחובות בחוצות ערים ובמדינות שונות ולתור אחר בובות נשיות שהושלכו. דומה, שהפער הצורם בין החן הזוהר של הבובות ועברן המפואר לבין עליבותן הנוכחית, הוא המרתק אותה. נשאלת השאלה, מה יש בו, באותו פער, שממגנט את האמנית ועומד זה שנים רבות במוקד יצירתה?

בובות הן מוטיב חוזר באמנות העכשווית. בובות מחומרים שונים ומשונים מאכלסות תדיר חללי האמנות ומופיעות ביצירתם של אמנים עכשוויים רבים, כגון האחים דינוס וג'ייק צ'פמן, רוברט גובר, דמיאן הירסט וג'ון קארין. כולן פגומות, מעוותות, כרותות איברים, שסועות, גרוטסקיות, כמו עברו מוטציה; נעדרות תמימוּת, משדרות אכזריות, "פיגורות הממזגות בקיפאון-הצלם את אובדן הצלם," בלשונו של התיאורטיקן גדעון עפרת.

נראה, שדימויי בובות כרותות איברים מתקשרים תמיד בתודעתנו לפסיביות, לקורבנוּת ולסבל אנושי חסר גבולות. ככלל, דימוי זה נתפש, בדרך זו או אחרת, כתולדה של קטסטרופת השואה. קישור ישיר בין בובה לשואה נעשה בספרו של ק. צטניק (יחיאל די-נור), בית הבובות, המגולל את סיפורה של נערה, דניאלה פרלשניק, שהפכה לאסירה במחנה ריכוז ביחידה שסיפקה שירותי מין לחיילים נאצים. הפיכת הנערות לבובות מין נחתמה באמצעות מספר סידורי, שקועקע בין שדיהן לצד הכתובת הגרמנית feld-hure – זונת שָׂדֶה. הנשים באותה יחידה הופכות לצְלמים, לבובות אדם, בובות מין, המשרתות באופן מוכני את האויב תוך ניתוק מוחלט של הווייתן מרגשותיהן ומאנושיותן.

הסמיכות בין מספר לבובת ראווה כדימוי נשי שאנושיותו ניטלה ממנו, ובין גוף נשי מעודן, מיני ופגיע, לבין עליבות ובְזוּת, מהווה מוטיב חוזר ונשנה ביצירתה של נודלמן.

קריאת עבודותיה של נודלמן בהקשר לשואה אינה אינטואיטיבית גרידא, אלא נשענת על בסיס עמוק. בהיותה בת להורים ניצולי שואה חוותה האמנית את השפעות טראומת השואה באופן ישיר, וכעולה חדשה חוותה גם את הסבל הכרוך בהגירה ובהסתגלות לארץ חדשה.

דומה, שנודלמן מבקשת ביצירתה תשובה לשאלה הבלתי פתורה על אודות הפער שבין התרבות הגרמנית המפוארת, שממנה היא כה מוקסמת, והעם, שממנו צמחו ענקי רוח, דוגמת שילר, גתה, באך וניטשה, לבין הזוועות שחוללו; הפער בין עם, הרואה את עצמו כבעל תכונות קלאסיות של "פשטות נאצלת וגדלוּת שלווה", כדברי ההיסטוריון הגרמני יוהאן יואכים וינקלמן, ובד בבד מאמין בלב שלם בשמירה על טוהר הגזע באמצעות אלימות. בובת הראווה בעלת המידות המושלמות היא בבחינת מטאפורה ליופי נוצץ כתכשיט ללא רבב ולציות מכאני של עם, המתפאר בתכונות אלו, בעוד הבובה הפגומה, המתבוססת ברפש העיר, מרמזת על נפילתו של עם זה לתהומות השפל והביבים בתקופה מסוימת במהלך ההיסטוריה.

ד"ר נאוה סביליה שדה

אוצרת