חיים בשניים

רחל סוקמן

התערוכה "חיים בשניים" מזמנת מפגש בין שני תחומי היצירה, שבהם עוסקת עדנה בנס: ציור ופיסול. הצגתם בכפיפה אחת ובסמיכות מבקשת לרקום דו-שיח דמיוני בין שתי שפות אמנות, המהדהדות לימי הרנסנס באיטליה. שם, ברומא, נבטו ניצני המחלוקת בין הציירים לפסלים, שכל אחד מהם נשא את עיניו אל הכתר. השאלה, איזו מן השתיים היא האמנות הגבוהה, נותרה ללא מענה עד עצם היום הזה. שם התערוכה מתייחס לא רק לזוגות המפוסלים שיוצרת בנס, אלא טומן בחובו גם מחשבה על הפיסול והציור, שאותם יוצרת האמנית בתקופות שונות במהלך חייה.

ההחלטה למקם פסלים על רקע ציורים גמלה בלבי בעת ביקור בביתה של בנס, שנשטף באור הבוקר. החיבור נראה לי טבעי ונכון גם לחלל גלריה משרד בתל אביב. אמנם דובר במקור על תערוכת פיסול בלבד, אך משפט שאמרה לי בנס: "נשאבתי לפיסול באמצע הציור", הזכיר לי סיפור דומה (ושונה), על האמן אדגר דגה, שקנה לו מוניטין בזכות תיאורי רקדניות בלט תמימות, שנראו כתוצרי הצצה מבעד לחור מנעול. משלא הצליח לצייר תנועת גב מדויקת של אחת הרקדניות, החליט לפתור את בעיית התנועה הסיבובית על ידי פיסול רקדנית בחמר. בפסל הצליח לדייק את התנועה, ורק אז שב אל כן הציור. מאותו יום החל לפסל, ואף לצקת בברונזה את פסליו, וכיום הוא ידוע ומוכר הן כצייר והן כפסל.

בפסליה של בנס ניכרת האהבה לחומר ולתהליך המורכב של פיסול בברונזה, המצריך מיומנות רבה והקפדה על כל שלבי ההכנה. בה בשעה הם מבטאים גם את רצף מחשבותיה ואת אהבת האדם, המאפיינת אותה. נושאי הפיסול אנושיים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לפסלי הנשים, המשקפים כוח ועצמאות, ובד בבד – רכות אימהית וזוגית. עוצמה נשית מורגשת בבחירה לפסל נשים מתעמלות, רוקדות ומתופפות ולהלבישן בבגדי ספורט צבעוניים.

פסלי הזוגות משדרים יופי, אהבה, חמלה, חברות וקִרבה אנושית באמצעות עבודת פיסול מדויקת ואמיצה. חרף היותה של הברונזה חומר קשה, חכמת היצירה של בנס משווה לפסלים מראה רך וענוג, ורוחה האופטימית שורה על כל אחד ואחד מן הפסלים ומן הציורים.