בועות קפואות

עבודותיה של חיה הלר דגני לא זו בלבד שהן שקופות, אלא הן אף שבירות ופגיעות, ונתונות כל העת בסכנה. קיומן האוורירי-רוחני תלוי מלכתחילה במרכיב האור, שבלעדיו הן הופכות להיות אילמות ומלנכוליות. פסליה נדמים ללחישה חרישית, מנומסת, אינטימית אך שנונה, מנוסחת ותקיפה בעולם רועש, גועש מחוסר רסנים, משופע בפיתויים.

בתערוכה מציגה הלר דגני סדרות אחדות, שבהן מתוארות דמויות אנושיות, המבטאות תחושות, רגשות והלכי רוח; מספרות סיפור, כל אחת בדרכה. יחדיו, רסיסי הסיפורים משקפים את רוח הזמן.

בסדרת הילדים, הנמים לכאורה בשלווה, ניכר שכל אחד מהם פגוע באופן אחר. הצעירים נותנים בנו, המבוגרים, אמון. במבט מלא תום הם מקבלים את המסר שאנו מעבירים להם, ואינם חוששים להפקיד את עצמם בידינו, אך אנו בוגדים באמונם ובתמימותם, תוך הפעלת מניפולציות של כוח שבבסיסן אינטרסים.

סדרת הדמויות הנשיות, המכונסות בתוך עצמן, משקפת את יחס החברה לנשים עד עצם היום הזה. נשים עודן נחשבות פחותות ביחס לגברים. בתרבויות רבות הן נתפשות גם היום כרכוש הגבר או המשפחה. מעבידים אותן, משפילים אותן, רוצחים אותן; הן משמשות ככלי רבייה, נדרשות לעמוד באידיאל של יופי גופני, ומקימים מעליהן תקרת זכוכית, שרק מעטות מצליחות לפרוץ אותה.

סדרת עבודות נוספת מציגה פנים אנושיות מעוותות בציניות, בסרקזם ובלגלוג. אלו הם שלוש פנים של מלאך ההיסטוריה: עבר-הווה-עתיד. הוא מלגלג ותוהה, הייתכן שלא למדנו דבר, ואנו חוזרים שוב ושוב על אותן טעויות?

בחלק מן העבודות משלבת הלר דגני חומרי יומיום, נגיעות המוסיפות להם מעטה של חידתיות ושל מסתורין. חזותן של העבודות, חומריותן ואופן הצגתן מקנים להן הילה של פסילים או של צלמיות מתרבויות עתיקות, בבחינת תגליות ארכיאולוגיות של תרבות שהייתה ואיננה. לעתים עולה התחושה שהם רליקווים (שרידים) של פולחן שבטי כלשהו במסגרת כת סודית, שחוקי האמנות והמשחק של התרבות המסחרית אינם חלים עליה.

עבודותיה של הלר דגני מתגרות באסור ובמסוכן, לעתים עד קצה הקצה. בנַסיינות חוקרת היא מתחככת בפיסול עממי, בפיסול אישי, ועם זאת הפסלים מחושבים ומנומקים. פסליה תודעתיים וקונספטואליים, ובכלים מעין אלה יש למדוד אותם. בד בבד, אפשר לפקוח עין, להביט לזכוכית עין בעין ולזכות בהארה.

אסד עזי, מאי 2019