מנחם חליף: נוף קדום
בַּנּוֹף שֶׁל הָרַב-אָמָּן הַקָּדוּם
שָׁרְשֵׁי הָעֵצִים מִתַּחַת לְצִבְעֵי הַשֶּׁמֶן,
הַמִּשְׁעוֹל מוֹבִיל בְּוַדַּאי אֶל הַמַּטָּרָה,
גִּבְעוֹל עֵשֶֹב מַחֲלִיף בְּגַאֲוָה אֶת הַחֲתִימָה,
כָּעֵת חָמֵשׁ אַחַר-הַצָּהֳרַיִם – שָׁעָה מְשַׁכְנַעַת,
חֹדֶשׁ מַאי מֻשְׁהֶה, בַּעֲדִינוּת אַךְ בְּתֹקֶף,
אָז גַּם אֲנִי נֶעֱמַדְתִּי – כֵּן, כֵּן, יַקִּירִי,
אֲנִי הָעַלְמָה שֶׁמִּתַּחַת לְעֵץ הַמֵּילָה.
הַבֵּט בִּי, כַּמָּה רָחַקְתִּי מִמְּךָ,
אֵיזֶה שָׁבִיס לָבָן יֵשׁ לִי, אֵיזוֹ שִֹמְלָה צְהֻבָּה,
כַּמָּה חָזָק אֲנִי אוֹחֶזֶת בַּסַּלְסִלָּה, לְבַל אֶשָּׁמֵט מִן הַתְּמוּנָה,
אֵיךְ אֲנִי פּוֹסַעַת בְּגוֹרָל לֹא-לִי,
נָחָה מִסּוֹדוֹת חַיִּים.
-- "נוֹף", ויסלבה שימבורסקה
מגע ידו של מנחם חליף, רב-אמן, מניח בגירי פסטל נושא חוזר ונשנה: נופים, נופים ועוד נופים, כאילו היה זה הנושא היחיד לציור. עם זאת, התבוננות בנופיו של חליף מגלה כי הם שופעים ומגוונים עד מאוד: לעתים עץ בודד בטבורו של שדה פתוח, לעתים בית נטוש; לעתים פריחה מלבבת ושופעת, השוטפת את מלוא המרחב, ולעתים מדבר צִיָּה; פעמים השמים בהירים ושלווים, ופעמים אחרות – עננים קודרים מאיימים בסערה העומדת לפרוץ. לעתים הסערה מסומנת באופן מושגי על ידי כתם אדום, הזועק לפתע על רקע הנוף. סגנון הציור ריאליסטי באופן צילומי כמעט, אולם בה בעת הוא גם ציורי וייחודי מאוד, נובע מחתימת יד אישית. יצירתו של חליף עולה בקנה אחד עם נטייה לנטורליזם ולריאליזם חד ונוקב, הרווחת בעולם האמנות העכשווי, ויצוינו בהקשר זה אמנים דוגמת ארם גרשוני, דוד ניפו, ערן רשף ואורית אקטע-הילדסהיים.
כתלמידו של מרדכי ארדון בבצלאל, הצבע הפך למרכיב מרכזי ביצירתו של חליף, והוא אף השיג שליטה מלאה בעבודה בגירי פסטל. לעבודה בחומר זה אופי חושני מאוד, שכן היא מבוססת על מגע ישיר של האצבעות עם גירי הצבע ושימוש בעוצמות שונות של עיבוד החומר: לפרקים המגע רך ועדין, ולפרקים עז ונמרץ. כאמן וירטואוז של גירי פסטל, עומד חליף בשורה אחת עם רבי-אמנים שעבדו בחומר זה, כגון אדגר דגה ואבל פן. העבודה הדייקנית כל כך בצבעי פסטל, הבלתי אפשרית כמעט, והכנעת החומר תחת אצבעותיו של אמן זה מקנה לה מקוריות יוצאת דופן. התבוננות תַּמָּה בציורי הנוף בעלי האופי הריאליסטי-צילומי של חליף עלולה להביא לפרשנות מוטעית, שכן נופיו מצטיינים בשניוּת מיוחדת במינה: מחד גיסא, הם תמימים, שופעי צבע וחיוּת, אולם מאידך גיסא, הם מסתוריים ואוצרי סוד; מחד גיסא, הם מבטיחים שלווה ורוגע, ומאידך גיסא, נוסכים תחושת אי-ודאות, ולעתים אף בדידות וניכור. דואליות זו ועצם העיסוק האובססיבי-כמעט בציור הנוף מעידים על קיומו של דחף, שמקורותיו עמוקים, קדומים.
מהו, אם כן, מקור אינספור הנופים ביצירתו של מנחם חליף?
חליף, יליד יוגוסלביה, עלה לארץ בשנת 1949. את מלחמת העולם השנייה עבר באירופה, שם נכלא במחנות ריכוז. זיכרון ילדות המלווה אותו הוא חוויית העבודה בכפייה כילד בן 11 שנים בלבד: קימה מדי בוקר בארבע וחצי, עם עלות השחר, ויציאה לעבודת פרך קשה לאין תיאור בשדות-עד. שניוּת רבה מלווה את רגשותיו של חליף ביחס לזיכרונות אלו: מצד אחד, העבודה הקשה כעינוי בלתי נסבל, שעל אודותיו אין הוא נוטה להרחיב את הדיבור; מצד אחר, הנוף – נוף אירופאי עוצר נשימה, יופי מדהים, מִקסם מרהיב שלו ציפה, באורח פרדוקסלי, מדי בוקר. חוויית מרגוע מענגת; מפלט אסתטי מפני הסבל הפיזי. הנוף הפך בעיניו של חליף, הלכה למעשה, לדימוי בעל ערך רוחני, מטאפיזי, יופי כמעט מיסטי. מתוך חוויית החיים הקשה צף ועלה הנוף כמראה המוביל לחוויה נשגבת, גדולה מן החיים, המסייעת לגבור על הסבל.
שניוּת זו שבין יופי נשגב לחוויה של רוע ושל סבל אנושי בלתי נתפש היא הנשקפת מציוריו של חליף. סגנון הציור הריאליסטי-צילומי נועד להעצים את המראה המוחשי הזמין ולהופכו לחלומי ולנשגב; העז והעדין, הפסטורלי והמנוכר. ההיצמדות לנוף זה ביצירתו של חליף כמוה כביטוי לכמיהה העזה לחוות שוב ושוב את חוויית הילדות הטראומטית ולעכל אותה, עת נחשף לכפילות הבלתי נתפשת בין היפה למכוער, בין הטוב והרע, השוכנת לעתים בכפיפה אחת בחייו של אדם.
שאלות על אודות תכלית הסבל הקיומי ועל הדרך לגבור עליו נדונו לעומק בעבודתו רחבת ההיקף של הרופא והפסיכיאטר היהודי-וינאי, ניצול השואה, ויקטור פראנקל, מייסד תורת הלוגותרפיה. ספרו האדם מחפש משמעות מתבסס על הנחת היסוד, כי הסבל הנו בעל משמעות. לתפישתו, כל אדם המבקש לשרוד יבקש תשובה לשאלת סבלו וימצא בו משמעות, תוך הרחבת שדה הראייה על מנת להבין את פשר החיים.
אכן, נדמה שחליף הרחיב את שדה ראייתו הלכה למעשה. בראשית דרכו עסק בציור דימויים ישירים הנוגעים לשואה, אך חדל. משנת 1973 עבר להתמודד עם השואה באמצעות נופים, כמעין תהליך פואטי של היטהרות ושל זיכוך, מעין קתרזיס. אמנותו של חליף נובעת מן הסבל הקיומי, שאינו מתואר באופן רטורי, כשלעצמו, אלא מותמר לכדי דימוי מזוכך. דימוי זה מבטא את טיעונו, כי "התנקה מן השואה" כביכול, ואת הצהרתו כאילו אין הדבר מעסיק אותו עוד. עם זאת, אין ספק, כי מקורותיו של הנוף בציוריו קדומים, והוא נובע מן המראות שדבקו בנפשו, נפש נעורים עדינה, שחוותה שניוּת בלתי נתפשת בין יופי לכיעור, חוויה שהפכה אותו לרב-אמן.
נאוה סביליה שדה
נובמבר 2016
מנחם חליף
קורות חיים
מנחם חליף נולד ביוגוסלביה בשנת 1932. כילד חווה את מלחמת העולם השנייה באירופה, נכלא במחנות וניצל ממוות פעמים רבות. לאחר המלחמה, בשנת 1949, הגיע ארצה ונקלט במוסד "עליית הנוער" נווה הדסה. כאן החל לבלוט כישרונו האמנותי, והוא קיבל מלגה ללימודים בבית הספר לאמנות ואומנות בצלאל, שם למד בהדרכתם של אמנים, ביניהם ארדון, בן-צבי, אשהיים, ויתקין ויוסי שטרן. מאוחר יותר למד ציור במכון אבני. לאחר שירותו הצבאי עבד כפרסומאי, ומשנת 1972 החל להציג את ציוריו בעשרות תערוכות בארץ ובחו"ל. הוא אף קיבל ציון לשבח בביאנלה הבינלאומית לציירי פסטל בפולין ובצרפת. חליף, וירטואוז בציור בגירי פסטל, מתגורר ויוצר בהוד השרון בסטודיו גלריה 5.
ויסלבה שימבורסקה, מתוך "נוף", בשבח החלומות , תרגום: רפי וייכרט (תל אביב: קשב לשירה, 2004), עמ' 47.
ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות: מבוא ללוגותרפיה , תרגום: חיים איזק (תל אביב: דביר, 1981).
|
