הציור בשבילי הוא חוויה מכוננת שבאמצעותה אני מנסה להבין את העולם ולחדור אל מתחת לפני השטח של הנראה והגלוי. בציור פיגורטיבי טמונה מלכודת כיוון שהוא עוסק בנִראוּת, וקל להתפתות להישאר ברובד החיצוני והמובן. אני נאבקת ללא הרף בפיתוי הזה, מנסה לגלות מה מסתתר מעבר לדימוי, לחשוף זאת גם לעיניי הצופה ולעורר אותו למחשבה באמצעות העלאת סימני שאלה.

בתערוכה "ים-יבשה" אני מציגה סדרה של עבודות הקשורות לים ולמים בכלל. זו החוויה שלתוכה נולדתי, כבת לקיבוץ שדות ים השוכן על שפת המים. אלו הם הצבעים שליוו אותי כל מהלך חיי – הכחול והלבן של הים, הזהוב של החוף ושל החולות והירוק של השדות; מרחבי צבע שהיו בימי ילדותי כמעט ריקים מבני אדם ומבתים. בתוך השקט והשלווה הללו התחוללו הדרמות של המדינה ושל הקיבוץ. בתחושות אלו של איום, של אי ידיעה ושל חוסר ביטחון עוסקים הציורים. הכול נע, זע ומשתנה על רקע היופי השברירי.

הדימויים מבוססים ברובם על תצלומים, שלי ושל אחרים, המתארים מצבים שגרתיים, נעימים לכאורה, שלי סיפרו סיפור שונה לחלוטין: משהו מתרחש מעל לפני המים או מתחתם, ואני בוחרת להציג שבריר מן ההתרחשות.

יפעת אלוק

ים-יבשה: יפעת אלוק, ציורים

מירי קרימולובסקי

ים-יבשה הוא משחק ילדים ידוע, שבו נמתח קו ברור בין שני מתחמים: האחד מקבל את השם "ים", והאחר את השם "יבשה". מנחה המשחק קורא בקול את אחת המילים, ועל המשתתפים למהר ולהיכנס לטריטוריה האמורה. כל מתחם כזה מהווה מקום מבטחים עבור מי שחפץ להישאר במשחק, ומי שבחר במתחם הלא נכון, יוצא מן המשחק.

האמנית יפעת אלוק נולדה ליד הים. בדומה לאליק, אחיו של הסופר משה שמיר, גם היא "נולדה מן הים", ועובדה זו ניכרת היטב במרחב יצירתה. אלוק מציירת ציורי ים רבים, אלא שהים הוא לא תמיד אותו ים. "נולדתי בקיבוץ שדות ים, וגם היום, שנים לאחר שעברתי לחיות במקום אחר, אני שבה לשם לעתים קרובות", מספרת האמנית ומוסיפה: "בתוך הים, על רקע היופי הזה, מתרחשות כל הדרמות. הכול נדמה פסטורלי, אך מי שמכיר את הים היטב, יודע שלא כך הוא. הים, כמו החיים, מלא סכנות; לפעמים הוא שקט, פעמים אחרות סוער מאוד, ותדיר נותן תחושה, שכל העולם שלנו מיטלטל בין בטוח ללא בטוח, בין שקט לסוער". תחושות אלו מנסה אלוק להעביר בעבודותיה. בתוך שלווה גדולה, מאחורי הקלעים, ממתין איום או שיבוש, שבמבט ראשון אינו נראה לעין הצופה, ונדרש מבט מעמיק יותר כדי להבחין בו.

אלוק פועלת בטריטוריה הקרובה ביותר ללִבה, אך יוצאת ממנה למרחבים שונים בחייה ובחיינו. היא מחפשת את המקום ה"בטוח", או את זה הנדמה כ"בטוח", לספר בו סיפורי חיים ואת סיפורו של המקום, מקום שאינו טריטוריה נייטרלית, אלא אתר פנימי בחייו של אדם. באחד הציורים נראים כלבים על החוף, כסילואטות של שלושה גושים חומים על רקע חול צהוב. הים אינו אלא רצועה צרה, כמו זו הניבטת מציורי ילדים: פיסת אדמה ופיסת שמים. הכלבים נטולי זהות קונקרטית, אך צִלם כבד, ומעלה על הדעת אדם המוטל אפרקדן על החוף; צל חולף של מישהו או של משהו שהיה כאן, וכעת רק הכלבים נותרו כעדות להיותו. בציור אחר נראים ילדים על החוף, חסרי פנים, הים שמאחוריהם תופס את רוב רובה של התמונה, והחוף הוא לא יותר מרצועה צרה להיאחז בה. מי הם הילדים הללו? האם הם משחקים או שמא הם בורחים מפני דבר מה? בציור נוסף, ילדים יושבים על חוף – שאינו חוף, אלא כעין בימת התרחשות – בגבם אל הצופה ומלטפים דולפין. הים שקט. קו המים וקו השמים כמעט חובקים זה את זה, אך דווקא על הרקע הפסטורלי כל כך מוטל צל כבד, צל של שעת קיץ חמה באור התכלת העזה של הארץ הזו. כל תמונה נדמית כ"פריים" מתוך סרט. כל רגע נתון אוצר בחובו סיפור שלם – סיפורה של התמונה, סיפורה של הציירת, אך גם סיפורו של הצופה.

ציורי ים ושמים זכו לפופולריות רבה במאה ה-19 עם עליית התנועה הרומנטית, בפרט בציוריהם של ויליאם טרנר הבריטי ושל קספר דוד פרידריך הגרמני. אין מדובר בים הקונקרטי שבציורי האמנים ההולנדים מן המאה ה-17, אלא בים אינסופי, רחב-ידיים ורב כוח, סמל לעוצמתו של הטבע ולחולשת האדם וקטנותו. באחד מציוריו הנודעים של טרנר, השחר עולה על שרידי ספינה שנטרפה (1840), נראה נוף פסטורלי: שמים תכלכלים-צהבהבים, ים כחול זרוע אדוות רכות, חוף רגוע וכלב הנושא ראשו אל השמים. דבר לא נותר מן הדרמה שחווה המקום; הים אינו מספק ולו רמז. גם בתמונת הכלבים של אלוק הכול רגוע ושליו. האם אלה כלבים ההולכים לתומם על החוף או, שמא, צִלם הוא עדות למה שהיה ולא יהיה עוד? נדמה, שאלוק מבקשת התרחשות זו בדיוק, כלומר את הסיפור של "לפני" ו"אחרי" הרגע המכריע. אולי משום כך ציוריה – ראשיתם כציורים פיגורטיביים, אך בסיומם הם מתמזגים לכדי אי בהירות של קו ושל כתם. לא תמונת מצב, אלא סיפור הנרקם ומתפוגג. "מעניין אותי להתבונן במה שנראה לעין ובאמצעותו להראות את מה שאינו נראה", מדגישה אלוק. באחד הציורים, על רקע מים תכולים בוהקים, שוחות שתי דמויות המתוארות ממבט-על. פניהן שקועים במים, ושוב נדמה, כי הן מסתירות סוד.

באפריל השנה נפטרה אימה של האמנית. מנקודה זו ואילך החל אצלה פרץ יצירה מהיר וסוחף. במרכזו הדמויות האניגמטיות, שנולדו מתוך תחושה, שקיומנו כאן ועכשיו חמקמק ומתעתע. "בעקבות מות אימי נוכח המוות בציוריי כמו רוח רפאים", אומרת אלוק. הדמויות שהיא מציירת חסרות זהות ונטולות פנים. כמו בספרו של ס' יזהר, אצל הים , וביצירות ספרותיות ואמנותיות רבות אחרות, הים הוא מקום ממשי, אך בד בבד הוא נושא בחובו משמעות סמלית ונפשית, וכל אחד מאתנו נושא עמו את הים שלו.