לא בכדי בחרה האמנית לקרוא לתערוכתה הנוכחית " פרלודים ", מעין אקדמה מוסיקלית , כמעט אטיודים . מי שבעבר ציירה לרוב בפורמטים גדולים , מביאה הפעם תערוכה המשקפת אינטימיות של מקום , היא מבקשת , לשקף בעוצמ ה את המעט . בעבר דמות האדם הייתה במרכז וכעת נדמים הנופים כאנשים ואנשים כנופים .

שצמן בחרה בדרך חדשה בשנה החולפת , לא רק עבודה בסטודיו מול המודל אלא יציאה החוצה . מפגש ישיר עם הניצב מולה : עץ , בית , שביל , גליל , משולש , קו וכתם . בעידן בו רבים מהאמנים יוצאים מהסטודיו , מצלמים ומציירים בסטודיו , שצמן שבה אל החשיבה האימפרסיוניסטית , לצאת ולצייר באוויר החופשי . מציירת בנוף תוך כדי תהליך בו אין אפשרות ממשי להתבונן פנימה אלא לצייר ולמחוק ושוב קו ועוד כתם וכמו שהיא מגדירה זאת " להתרכז בעיקר , לפני שהרגע שרציתי להנציח יפוג ויעלם ". החשיבה הזאת של " כאן ועכשיו " או כפי שהאימפרסיוניסטים הגדירו התרשמות רגעית חזקה אחת . אולם באותה עת היא ניצבת מול מבנים ועצים שהם כרוחות מן העבר , מספרים סיפורים , מעלים זיכרונות ., היא נפעמת מול דוד מים ישן , מבנה נטוש ב " אלוני אבא " שחלונותיו נדמים כעיניים שחורות המביטות בעובר האורח . היא בונה סיפור חדש , סיפור של קומפוזיציה , משקל , צבע ואיזון .