.
.
.
.
.
.
.
.
.

 

 

קודם          הבא

7.2.98>>27.3.98                      .    .   .   .      .     .   .   .              "ארון עבודות"

דויד וקשטיין הציב ב"משרד בתל-אביב" אובייקט של נגרים, רהיט שלכאורה יכול להיות עוד פריט בריהוט המשרדי המתבקש. ההצבה של ארון בחלל משרד שהוא גלריה, מעניקה לו משמעות אחרת. כאן בגלריה הוא משמש כסרקופג, כארון קבורה לציורים שעניינם ה"עורף" - העורף הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. התבוננות בעבודותיו של וקשטיין המצויות בארון חושפת סצינה מוכרת בפני הקהל הישראלי המנוסה מאז מלחמת המפרץ באווירה ובמראות של עם בעורף. חומרי העבודה של וקשטיין הם איורים אנטי נאציים שהתפרסמו בעיתונות היומית בלונדון, ובהם דימויי נשים בשמלות ארוכות, מצוידות במסכות גז, בדרכן לבית הקפה.
יד הגורל זימנה לתערוכה עיתוי בדיוק מופלא ומדהים כאחד. העורף שב להיות נושא אקטואלי, והאמירה "כל העם חזית" מתמלאת במשמעות לנוכח ציורים אלה שיצר וקשטיין בשנתיים האחרונות, בבחינת אמנות המתאמתת במציאות. כל אחד מן הציורים בפני עצמו, כמו גם המכלול השלם המאוחסן בארון, הם כפרקי נבואה שהתגשמה.
בעוד כולנו נכנסים להיסטריה קלה של מלחמה בעורף, מרעננים מסכות והולכים לשבת בבית הקפה שממול, הציורים נמצאים בתוך "ארון עבודות" כמיצב אמנותי, בלב תל אביב - העיר שבורחים ממנה כשהמלחמה בעורף.
ציוריו של וקשטיין מקיימים קשר ישיר עם המציאות ועם חומרי התרבות שבה אנו חיים. הקריקטורות האנטי-ציוניות המצוירות על דלתות הארון, מצופות בשכבות של לכה כפעולה של האמן המבקשת למסך את כוונות החייל הציוני לפוצץ את העולם.
שחזור האיורים ושעתוקם ליצירת אמנות מזמנים לצופה חווית התבוננות שמלווה בהיבטים היסטוריים ועכשוויים כאחד ובתחושה חזקה של מוכרות.
 

.
.
.
.
.
.
.
.