יומן מלחמה צוק איתן
רחל סוקמן
סדרת הציורים המוצגת בתערוכה היא רק חלק מגוף העבודות, שיצרה דפנה ערוד במהלך חמישים ימי המלחמה האחרונה, עבודות המספרות על מצבי רוח, שנעו חליפות בין ייאוש לבין תקווה. לא הייתה לה כל כוונה להציגן, אולם משהוכרז סופה הרשמי של המלחמה, חשה צורך לשתף אחרים בתחושותיה.
בהישמע האזעקה הראשונה של "צוק איתן" שבה ערוד לאזעקה ששמעה בימי מלחמת העולם השנייה ברמת יצחק, מקום מגורי משפחתה, בהיותה בת שנה. אחותה הגדולה לקחה אותה לטיול בעגלת תינוקות. האזעקה גרמה לאחות להתנתק מן העגלה ולנוס חזרה הביתה, למקום מבטחים. העגלה ובה התינוקת בת השנה התהפכה, ורק כשהגיע אביה, הוא הרים את העגלה מעליה ונשא אותה הביתה על כפיו. זיכרון זה חרוט כה עמוק בנפשה, עד כי לעתים הוא נדמה מוחשי ובהיר כיום אתמול. לשמע כל אזעקה בתל אביב, מספרת ערוד, "הייתי שוב לבד בעולם, לחוצה אל הכביש והעגלה מעליי".
הציור הראשון, הפותח את סדרת שלושים ציורי המלחמה, מציג עגלה ובה תינוקת. לאחר הנגיעה הראשונה בבד הבינה ערוד, כי רק כך תוכל לשמור על שפיותה. היא התמכרה לצורך לבטא את תגובותיה לידיעות, והחלה להשמיען בצבע מדי יום ביומו. עם היוודע דבר קיומן של המנהרות, נצבע הבד בהטחות מכחול אדומות של אש ושל פיצוצים. כל יום של רגיעה והפסקת אש החזיר אותה לנופים – יערות דמיוניים בגוני כחול, ירוק וסגול, ואילו ימים של נפגעים ושל אובדן חיי חיילים ואזרחים עוררו חלומות על מגורים בבית קטן בארץ אחרת נטולת מלחמות ולציורי ילדות דוגמת איורי הספר "הענק וגנו".
ערוד, האוהבת לשגות בחלומות ולצייר יערות פורחים, הבחינה כי אינה מצליחה לחבר את הפרחים לענפי העצים, והם נותרים מנותקים על הבד. רק לאחר הפסקת האש האחרונה שבה אל הסטודיו שבביתה (בימי המלחמה עבדה במקלט מוגן בשכונת נווה צדק, בסטודיו של חברתה האמנית, אריאלה וידזר), וציירה נוף ירוק עמוק, ואור נראה בקצה המנהרה.
|