קבוצת "אֲדַמֶּה": גבולות
ד"ר רחלי ברגר
התערוכה "גבולות" היא תערוכה ראשונה של קבוצת "אֲדַמֶּה". שם הקבוצה מאגד בתוכו שלושה כיווני מחשבה שמעסיקים את חברות הקבוצה: אדמה - הקשר לאדמת א"י, אדם/ה' - הקשר בין אדם לבוראו, והדימוי - העיסוק בחומרי האמנות. מוביל הפרויקט ואוצר התערוכה הוא האמן אבנר בר חמא שפנה למאה אמניות דתיות, חלקן הגדול מורות בפועל, להתארגנות במסגרת "כיתת אמן". ליוזמה נענו חמש עשרה אמניות דתיות בעלות ידע נרחב בלימודי אמנות יחד עם מגוון הכשרות בתחומי ההוראה והטיפול באמנות, חלקן עוסקות בכתיבה יוצרת וחלקן שימשו בתפקידי הדרכה ארציים. ההתארגנות במסגרת "כיתת אמן" כללה שלושה מפגשים במכללת "תלפיות" בחולון ובמכללת "אמונה" בירושלים וכן תערוכה מסכמת ב"גלריה האחרת" במכללת תלפיות במאי-יוני 2014.
תערוכה זו נפתחת ב"גלריה המשרד" שבמרכז תל אביב והיא מבטאת את השינוי שחל בשנים האחרונות בציבור הדתי לאומי בהתייחסותו לתרבות ולאמנות הישראלית והשתלבותו בה. בעשור האחרון גברה המודעות לאמנות פלסטית בקרב הציבור הדתי ונפתחו מסגרות לימוד שונות לנושא. אבנר בר חמא, מצביע על שלושה גורמים שעדיין מרתיעים לדעתו את הציבור הדתי מהנושא: ההגבלות והמגבלות של הדת, ערך חיי המשפחה העומד בראש סדר העדיפויות והחשיפה המנוגדת לערכיו של ציבור זה, וכך, מסכם בר חמא "סיכוייהם של אמנים דתיים לזכות בהכרה מצטמצמים, משום שהם מדירים רגליהם במכוון מן המקומות שיש בהם התחככות במיליה האמנותי." בר חמא מבקש לעודד את העשיה האמנותית של הציבור הדתי: "מורה לאמנות שבעצמה אינה יוצרת קופאת על שמריה ועם השנים חוזרת על עצמה." הוא פועל מחוץ לממסד ומרגיש שהוא מנסה למלא חלל:
חלל שמטבע הדברים היה צריך להיות בראש מעייניהם של גופים ציבוריים דתיים ובראשם, משרד החינוך והפיקוח על הוראת האמנות. הפיקוח על האמנות מקיים השתלמויות חשובות שונות להרחבת ההיכרויות של המורה לאמנות עם האמצעים החזותיים שעומדים לרשותה ועם חידושים מסוימים שמתחדשים במערכת. זה חשוב והכרחי אבל אני לא מכיר השתלמות שבה המורה לאמנות מחדשת ומופעלת בעצמה בחשיבה יצירתית מקורית ובעשייה אישית באמנות עכשווית.
התערוכה שלפנינו עוסקת בנושא הגבול בהקשרים רחבים: גבולות, מגבלות והגבלות. הנושא מעלה מגוון של אפשרויות וכיווני חשיבה מנוגדים, כך למשל פירשה מיכל לביא כהן את נושא התערוכה: "גבול יכול לייצר הפרדה בין עמים, מגבלה חוסמת ומפריעה להתפתחות, אך גבול הוא גם דבר השומר עלינו מלסטות לדרך שגויה ומגבלה יכולה להיות גם מקפצה." מתוך החומרים שהצטברו אפשר היה לחלץ חמש מגמות מרכזיות שהובילו את האמניות: מוגבלות פיזית, מגבלות וגבולות בהקשר של הבית, גבול בזיקה למקורות היהודים, גבול במובן הגיאוגרפי- פוליטי וחיבור בין הצומח ואהבת הארץ בהקשר לגבול. על כל אחת מהמגמות ארחיב במאמר.
לצורך כתיבת המאמר ביקשתי מהאמניות לכתוב הסבר מפורט על עבודתן, על תהליך העבודה, פיתוח הרעיון, מקורות ההשראה והאמירה בהקשר לנושא התערוכה. אלו הם מסמכים מרתקים, חושפניים, שמאירים סיפורי חיים, תפיסות עולם וערכים, ומשולבים בהם גם קטעי שירה ופרוזה מקוריים שצוטטו במאמר.
.1 מוגבלות
צופיה לונסקי בעבודת הוידאו ארט: כימיו ארט chimioart: ארעיות, לידה (תמונה 1, 2014, שני וידאו ארט (בלופ)), פירשה את השורש ג.ב.ל כמוגבלות. לונסקי עברה טיפולים כימותרפים שהביאו אותה ליצירה בכוחות מוגבלים. בעבודה היא "משחקת" בשערותיה שנשרו, ויוצרת בהן דמויות. על השיער המת שנשר יום יום בעקבות הטיפולים כתבה:
שיער, הרבה שערות, לא שיער שהוא עטרה לראש שהוא גוש אחד המורכב מאין סוף שערות. שיער שהוא תלוש, שמעורר גועל כשאתה נפגש בו במקלחת כשהוא סותם את מעבר המים והוא תפש בדרך טינופת, או כשאתה מוציא אחד ארוך כזה מצלחת המרק וזה גורם לך לאבד קצת מהתיאבון. השיער הזה שראיתי כל בוקר על הכרית וליבי מכווץ. ובכל ערב מילא את כסות ראשי ונפרד ממני באמירה חד משמעית 'החיים אוזלים' דקה אחר דקה, שערה אחר שערה. חשבתי, בלי לחשוב, שאין סוף לימי. שערותי הנושרות ביחד עם עלי השלכת ברוח צעקו שאחשוב. שאעשה. כמו העצים בשלכת, התכנסתי לי, בשקט עם שערותי על שולחני ותהיתי עליהם.
דווקא השערות שלונסקי נהגה להסתיר מזרים מטעמי צניעות, כאן הן מפלסות את דרכן לקדמת הבמה. בקוים שיצרו קווצות השיער ניסתה לונסקי "לראות בהן דמויות ולהוציא אותן ביתר חדות. התפעלתי מאוד מכוח הרישום שלהן ומההשתנות מכל מגע, שהפך את הרישום לארעי כל כך." הדרך היחידה לשמור את ה'רישומים' היתה לתעד אותם בצילום. הדמויות יצאו כמעט לבד – כותבת לונסקי - "ראיתי בזה מעין בריאה ולכן התחלתי לעבוד על בריאת האדם, זוגיות ובסוף לידה. הרישום הארעי והדינמי בחומר ה'מת' מטשטש את הגבולות שבין החיים והמוות. בסוף זה עף ברוח." דווקא השערות המתות הפכו להיות קוים של רישום משתנה וחי.
לצד הודיאו ארט הציגה לונסקי שלושה ציורי דיוקן של חברותיה שבאו לבקר אותה במחלתה (תמונה 2. צופיה לונסקי, דיוקן של חברה, 2014, שמן על בד, 50x40 ס"מ). כמו הוידאו ארט גם הדיוקנאות נעשו בתחום מוגבל מאוד של כוחות ולונסקי הכריחה את עצמה לקום ולצייר. דווקא המאמץ הזה הפיח בה חיות עצומה: "חוויתי שאדם חולה נפלט בכזו קלות אל מחוץ לגבולות החיים והתנועה. עולמו הופך לבועה של בדידות וקפאון ושביקורים מחזיקים את האדם בחיבורים קטנים עם החיים."
.2 מגבלות וגבולות בהקשר של הבית
מיכל כהן-לביא ודבורה נחום-שריג משתמשות בחפצים שונים כמו כדורי מטוטלת ומלכודת עכברים, ומבטאות דרכם את הבית כמקום מורכב של מגבלה וכוח.
עבודתה של מיכל כהן-לביא, איפה הגבול?- בית וחוץ (תמונה 3, 2014, טכניקה מעורבת, 100x270 ס"מ) מזכירה את צעצוע השולחן של כדורי מטוטלת אותו אהבה והעריצה האמנית בילדותה. חמשת הכדורים תלויים על חוטים שקופים וניתנים להזזה ומזכירים את התנועה המוגבלת שיוצר הצעצוע המקורי. על הכדור האמצעי ציירה כהן-לביא בתים: "צמודים. קטנים. גדולים. חוסמים. חונקים." מיטת תינוק משמשת שלד למשחק, ועליה מודבקות מראות.
כהן-לביא בחרה להעלות בעבודה דילמה שמלווה אותה בניהול הבית: מצד אחד - "חשבתי מה מגביל אותי היום? מה מפריע לי להתקדם? והגעתי למסקנה שהבית מאד מגביל אותי! אני מרגישה כרגע שהעיסוק בבית ובילדים חוסם אותי ומונע בעדי להתפתח ולהתקדם בדרכי המקצועית. אין פנאי ליצירה. הבית קטן מדי להתעסקות באומנות כפי שאני רוצה, והילדים דורשים ודורשים ולא נשאר לי זמן לעצמי." תחושה זו נוצרת על ידי תנועת המטוטלת המגבילה, וציורי הבתים הצפופים "החוסמים, חונקים".
מצד שני האמנית בחרה למקם את ציורי הבתים בכדור האמצעי כיון שהוא "נותן את היציבות לא להתנדנד יותר מדי לכיוונים שונים. וגם, שתמיד חוזרים לבית. הבית הוא מרכז החיים. הוא נותן לנו את הכוחות והיציבות לצאת לחיים בחוץ."
זווית נוספת על הבית כמגבלה או הבית כנותן יציבות מופיעה בעבודה באמצעות המראות המודבקות על המיטה המכוונות לאמירה ש"הכל בעיני המתבונן. אנחנו בוחרים איך להסתכל על החיים. יש תקופות בחיים שנראה את הבית כמגבלה ותקופות אחרות שהבית הוא זה שיחזיק אותנו וישמור עלינו."
דבורה נחום-שריג מדברת בעבודתה על המקום שלה מול העולם כאשה מוכה שהשתקמה וכעת בונה את חייה עם בעלה השני: "הגבול [מול העולם] נדרס הרבה פעמים והרגשתי כמו חפץ, ולמרות השנים שעברו ולמרות שהשתקמתי מאז, הכאב עדיין מבעבע." בתערוכה היא מציגה שתי עבודות בהן ניסתה להמחיש מה היה הבית בשבילה בנישואיה הראשונים. כותרות שתי העבודות לקוחות משירים ידועים והבית שבדרך כלל משמש מחסה ומשרה חום כפי שצוטט בשירים הופך לבית מנוכר ומסוכן בעבודות.
כותרת העבודה הראשונה לקוחה משירה של נעמי שמר: "בבית חלומותי אשר בראש גבעה, תנור גדול אבנה ואש תמיד תבער, וחלונות שבעה וארובה גבוהה, בבית חלומותי אשר בראש גבעה...". האמנית יצרה בית בקוי מתאר. בית ללא קירות וללא גג ממשי (תמונה 4. דבורה נחום-שריג, בבית חלומותי אשר בראש גבעה, 2010, חוט תיל והלחמה, 15x20x10 ס"מ). הבית מורכב מחוט תיל קר ומנוכר הפוצע מי שמתקרב ומנסה לגעת, כלומר בית פרוץ אך לא ניתן להיכנס אליו וגם לא לצאת ממנו.
כותרת העבודה השניה לקוחה מהשיר של אריק איינשטיין בפזמון הידוע: "אבל אני אוהב להיות בבית עם התה והלימון והספרים הישנים, כן, אני אוהב להיות בבית עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים אוהב להיות בבית." שוב, את המציאות הנעימה והאידיאלית שמומחשת בשיר מעמתת האמנית עם הזיכרון של החוויה הקשה שהיא עברה בבית. היא יצרה בית שהוא מלכודת עכברים, ועל המלכודת גג ממלכודת עכברים נוספת שחתכה, ופתחה פתח (תמונה 5. דבורה נחום-שריג, ...אבל אני אוהב להיות בבית..., 2014, מלכודות עכברים, 10x10x15 ס"מ). זהו בית מלכודת הממחיש כיצד הרגישה כלואה בנישואיה הראשונים: "נישואים בהם הרגשתי כתחושת עכבר מבוהל, ששולטים בגורלו והוא כלוא בפנים, בתוך מלכודת קטנה וצפופה מבלי יכולת לברוח, וללא שליטה בנעשה. הבית, המקום בו אדם אמור להרגיש מוגן, אהוב ונחוץ הפכו למלכודת עבורי. עבור ילדיי. ביקשתי להשאיר את המלכודת בגודלה הטבעי על מנת להדגיש את תחושות העומס והלחץ."
3. גבולות והקשרים מהמקורות היהודיים
בזמן ובמקום
ב"עת רצון" שבין נעילה לפתיחה
בין הגבלה להליכה
בין העזרה למחיצה
בין עוז והדר לבושה להחמצת השעה
בזמן נשים, בתפילה לפתיחת שערים.
(מיכל הלוי)
המקורות היהודיים נותנים כר נרחב של פרשנויות שונות למילה גבול - גבולות ההלכה, המחיצה המפרידה את עזרת הגברים והנשים בבית הכנסת, הדרת נשים ועוד. עם כל אלו בחרו להתמודד קבוצה גדולה יחסית של אמניות: עפרה קירשנבוים, מיכל הלוי, שרה תודה, נעה לאה כהן, רחלי שטרן ובהירה רוזנבאום.
עפרה קירשנבוים בעבודה בשביל השביל (תמונה 6, 2014, צילום והדבקה על בד, 30x40 ס"מ) הדביקה על הבד צילום מטושטש מתוך ספר תורה. מה שעניין את קירשנבוים הוא דווקא המראה של ספר התורה מרחוק כפי שהיא רואה אותו בעזרת הנשים מבעד למחיצה בבית הכנסת. עיקר היצירה הם דווקא החללים הלבנים שבין חלקי הטקסט. בחללים הללו יצרה קירשנבוים שבילים בסרט בד עדין ודק, ובתוכם מילאה בכתב יד קטן אישי וצפוף מילים של תפילה ובקשה, מילים של תודה ומילים המבטאות את היכולות שלה ללכת בתוך שבילי התורה וההלכה. וכך כתבה האמנית:
כאישה, כשאני מגיעה לבית הכנסת ורואה את ספר התורה מאחורי הפרגוד, אני רואה את שבילי התורה בין האותיות. התורה בשבילי היא דרך חיים, שאני הולכת בין שביליה במהלך חיי. ברור לי שההליכה בתוך שבילי ההלכה היא ההליכה בדרך הישר, והגדר שמורה לי ההלכה היא שברירית, עדינה ולעיתים נעימה יותר ולעיתים פחות.
יצרתי את הגדר מבד רך ונעים כי גבולות ההלכה נתפסים אולי מגבילים, אבל בעבורי יש בהם משהו נעים שמאפשר ביטוי אישי.
פרשנות נוספת נתנה קירשנבוים לעבודה על רקע עבודתה כאמנית וכתרפיסטית באמנות שעובדת עם אנשים: "אני מוצאת עצמי מולם כמו מסתכלת בספר תורה ומחפשת בין השבילים. והגבולות כל כך עדינים דקים, ואני מנסה למצוא את הדרך והשביל בשביל... שהם יוכלו למצוא את דרכם ואת הכוחות שבתוכם.
מיכל הלוי בעבודה בשעת הנעילה (תמונה 7, 2014, גבס ורשת על בד, 30x70 ס"מ, 40x40 ס"מ) תלתה על הקיר בד ועליו מעוצב גבס בצורת מחיצה ודמויות של תשע נשים מפוסלות ברשת על הגבס. שרטוטי גרפית ופחם טבעי מדגישים את קווי המחיצה. בעבודה זו יוצרת הלוי דיאלוג עם ציורו של ק.פלסנהרט, "תפילת נשים" (שמן על בד, 1893, משמאל). פלסנהרט צייר דווקא תשע נשים ולא עשר, לומר שאין כאן צורך במניין. הוא תיעד מנהג של תפילת נשים ב"בית הכנסת של נשים" הנפרד מבית הכנסת הרגיל. מנהג זה השתמר עד המאה ה-19 בפולין והתקיים בעזרת הנשים שלצד עזרת הגברים. בעבודה שלפנינו מפסלת הלוי את הנשים ברשת. עיצוב המכתיב את הסגנון המופשט והמינימליסטי של הדמויות. הלוי מוסיפה את הדמות העשירית: "תשע הנשים שיצרתי מרשת היו יפות ושותקות בעיני, אך יצירה נוספת שתדייק ותגבש את האמירה שלי ביצירה גרמה לניסיונות והתלבטות, רציתי את החוט האדום כמסמן קו אדום פנימי שאסור לעבור, את המחיצה שבלב, ומצד שני הזמן המיוחד, למה הוא קורא? מה צו השעה? לי? לנו? כנשים? כקהל? בשעה ובמקום שבין לבין, בעת הרצון זו של מעמד. הקשר בין המחיצה המבדילה בבי"כ, לעזרת הנשים במקדש שהייתה פתוחה לרבים..." את הפתרון מצאה הלוי בדמות העשירית המיוצגת במרומז באמצעות זוג נעלי רשת קשורות בחוט אדום ומוצבות על רישום גבס של העזרה, כבמה עגולה, על תיבה גבוהה לפני הקהל\התיבה.
"אני שואלת את עצמי עד כמה הנשים עוטות על עצמן את הגבול, מפנימות את המחיצה? מקבלות את מקומן מאחור, כחלק מזהותן אולי אף כאידיאולוגיה, בתקופה שבה מנייני הנשים התרבו במרחב אך עדיין יושבות נשים מאחור בנסיעה בקווי המהדרין." הלוי ממחישה את הגבול שהיא פוגשת בחייה בחוויה הנשית המיוחדת של תפילה מאחורי המחיצה - "החוויה של להיות מעבר למחיצה, זו חוויה נשית ייחודית, של הפרדה שיוצרת תחושות של נוכח נפקד, של יחד ולחוד, של העצמה והדרה, כוח וחולשה." את ההפכים האלה בחרה האמנית לבטא באמצעות החומר - רשת חלונות היא המחיצה שמשקיפים מבעדה, חומר שקוף בחלקו שאפשר לעצב אותו ועם זה הוא סטאטי וחד ומכאיב בקצותיו.
שרה תודה עוסקת גם היא בנושא של הדרת נשים או יותר נכון האדרת נשים – כותרת של שתי עבודות אקריליק מופשטות (תמונה 8. שרה תודה, האדרה, 2014, קולאז', 14x10 ס"מ). אלו הם קולאז'ים המורכבים מחלקי אותיות שנגזרו מדפי עיתון. העיתון מייצג בשביל האמנית את "התרבות המערבית שבה מירב האינפורמציה מועברת באופן רדוד ומגמתי על ידי אמצעי התקשורת". האותיות הגזורות מהעיתון הם כאן הכלי ליצור של טקסטים דתיים המרוממים את האישה כמו הפסוק "וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה" (בראשית ב, כ"ב). תודה כיוונה לפרשנות המילה "ויבן" לא מלשון בניה אלה מלשון בינה והבנה כפי שמובא בבראשית רבה י"ח: "ויבן ה' אלהים את הצלע ר' אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמר: ניתן בה בינה יותר מן האיש..."
בחירת הטקסטים והשימוש בדפי העיתון מבטאים דעה נחרצת של האמנית על מקומה של האשה ביהדות יחד עם ביקורת על הדרך שבה שיח זה מוצג בכלי התקשורת: "האם באמת היהדות מדירה את הנשים? האם לא שמור לנו מקום של כבוד ברבים מאמרות חז"ל? האם אין חובה על הבעל לנהוג כבוד באשתו כיוון שהיא מקור הברכה. אז למה זה מוצג רק מכיוון אחד שטחי ורדוד כל כך? למה מרוקנים אותה מכל תוכן וערך?! הם אלה [אמצעי התקשורת] שהופכים את האישה מושא למבט, לנחשקת, למוצר שמרוקן מתוכן."
עבודה נוספת של שרה תודה המוצגת בתערוכה היא סדרת לחש וקמע מקרמיקה (תמונה 9. שרה תודה, סדרת לחש וקמע, 2010, קרמיקה, 10x13 ס"מ כל אחד). היא עיצבה סדרה של קמעות כדי לבחון את מושג הקמע - מהו הגבול שבין אמונה ובין עבודה זרה. הגבול שבין "השימוש בקמעות שהיה חלק בלתי נפרד מהעולם היהודי מאז תקופת בית ראשון, כדרך של האדם לשלוט בחייו ולהגן על עצמו ממחלות ביש מזל ועין הרע, ובין התרבות העממית העכשווית של מרפאים ומתקשרים שעושים שימוש באמצעי הפרסום וההפצה של תרבות החיים העכשווית. את חייהם הם מנהלים בראוותנות תוך ניצול חולשתם של הנדכאים והמוחלשים שמחפשים מזור ופתרון לבעייתם. תופעה זו מנוגדת ליהדות שהרי היא נחשבת כעבודה זרה".
נעה לאה כהן מתכתבת בעבודה המוצגת בתערוכה עם סדרה קודמת שלה שהוצגה במוזיאון היכל שלמה בבינאלה לאמנות יהודית עכשווית 2013. בסדרה זו שנקראה 'יחודים' (תמונה 10. נעה לאה כהן, ייחודים, 2013, דיו על נייר) כתבה האמנית את אותיות שם הויה והתחקתה באופן מטפורי אחר הכתיבה המוקפדת של סופר הסת"ם. "בנסיון לראות תשתית משותפת בצורתן של האותיות ביקשתי לקשר את קווי האורך וקווי הרוחב שיש להם משמעויות בתורת הסוד ולראות כיצד הם מתקשרים בסכמה תבניתית אחת. האותיות מוכפלות בהשתקפות על פי התפיסה הרואה אותן כמייצגות עולמות עליונים שבתוך העולמות התחתונים (וכדי להימנע מאיסור כתיבת השם המפורש), כך נוצר מבנה, ההולך והופך את שם ההוויה לקודיפיקציה, באופן המזכיר את הברקוד השרירותי אשר מאחד במספרים ובקווים את החפצים השונים שבעולמנו. המרת השם לקוד, מעלה זיקה רעיונית הרואה באל ובגלגוליו באותיות, קוד המחיה את העולם באופן מעשי."
בסדרה מלוא כל הארץ כבודו (תמונה 11. נעה לאה כהן, מלוא כל הארץ כבודו, 2014, דיו על נייר, 100x70 ס"מ) שמוצגת בתערוכה זו שילבה האמנית את צורת החצב בסדרת רישומי דיו שהיא המשך ישיר והתכתבות עם הסדרה 'ייחודים'. הפעם בחרה האמנית לעסוק בגבול הפנימי של האדם באמצעות דימוי החצב. בעת העתיקה נהגו לסמן גבולות של שטחים חקלאים על ידי חצבים, וכך גם שימש החצב כסימן גבול בין חלקה לחלקה בימי יהושע. החצב נבחר לסמן גבול בגלל אופיו המיוחד: גם אם עליו ופקעתו נעקרו או נאכלו עלי ידי בעלי חיים, הגבול נשאר כי שורשי החצב מעמיקים ו"חוצבים" מטה ולא מתפרשים. החצבים לא זזים ממקומם ומסמנים גבול ברור בעת פריחתם.
האמנית שילבה את צורת החצב בהפשטה ומצאה בו הקשרים ויזואליים לאותיות שמות האל. הכתיבה המוקפדת והמסוגרת של "הברקוד" שראינו בסדרה 'יחודים', פינתה את מקומה לכתיבה חופשית המשלבת בתוכה את אותיות שם האל ואת צורת החצב. העבודה נוצרה בעקבות המדרשים על החצב שהיה כאמור חוצב הגבולות בין נחלות השבטים בתקופת יהושע. האמנית שילבה את צורת החצב בתוך אותיות שמות האל כ"מטאפורה לתפיסה שהקב"ה שומר על גבולות הארץ הקטנה הזו ועיניו נעוצות בה מראשית השנה ועד אחרית. בניסיון כמוס ואניגמטי להבין במעט באופן ויזואלי מה משמעות התפיסה הזו. מתוך כתיבת השם הסיזיפית באריאציות השונות שלו, חומר הדיו החל לרשום את עצמו וליצור רישומים ספונטניים רורשאכיים משהו. במבט מלמעלה נוצר רישום מופשט של תוואי קרקע בתרגום קרטוגרפי. כך נולדה פרשנות ויזואלית אחת מיני שבעים, המחברת בין שמות האל לבין ביטויו בשטח הקונקרטי."
בעבודה שנקראת חילול שבת לקחה רות אריאל שמלה לבנה של שבת, שמלה ישנה שעברה אצלה במשפחה ומזכירה שמלת כלה (תמונה 12. רות אריאל, חילול שבת, 2012, בוץ ומיץ רימונים על שמלת תחרה (אורך 123 ס"מ על רוחב 41 ס"מ). אריאל טבלה אותה בבוץ ובמיץ רימונים ובמעשה הלכלוך ניסתה לתת ביטוי לחילול השבת. "השבת הוא הייחוד שבין העם לאלוקיו. הוא הגבול שמכיל בתוכו אור גנוז. כמו שלוקחים כלה ביום חופתה ומשליכים אותה לבוץ, כך חילול השבת בעיניי. שמלת השבת מבטאת את המתח בין חילול השבת לקידוש השבת. קידוש הכלה אל מול חילולה. גבול בין קודש לחול." האמירה הנחרצת של העבודה הופכת לאקטואלית על רקע ההחלטה ב-2014 שלא לאשר את חוק העזר העירוני של עיריית תל אביב, המבקש לאפשר להפעיל מרכולים ופיצוציות בשבת.
.4 גבולות במובן הגיאוגרפי-פוליטי
בשנות השישים
ירוק היה צבע עיניה
של סקרלט או-הארה
וגם של עיני אמי
ובגדיי המועדפים
היו ורוד או ירוק.
בשנות השבעים
ירוק היה עלה עץ אשור
הנקטף מדפי 'שר הטבעות',
או שכמיית קסם
אשר הורה לי עת מעופי
את שמות כל ירוק צומח
שבידיעתי.
בשנים ששינו את יעדן
הירוק נאבק.
פרוע-קרוע על פסגות צחיחות
שם חום ואפור שולטים
וירוק של עלי זית
הוא למעשה כסף מאובק.
על המפה
חרוט-חבוט בטרשי העור,
ירוק הוא קו מתוח בלא מנוחה
שברצוני למחוק.
כי לעתים קרובות
כמו בראשון המכות
זורם הוא עם הצבע המשלים,
ובכך מכתים את הדף באדמדם.
(אסתר ליקסנברג בלוך, ירוק)
אסתר ליקסנברג בלוך מציגה בתערוכה את העבודה קו משלים (תמונה 13, 2014, טכניקה מעורבת על בד, 40x80 ס"מ) לצד שיר שכתבה בזמן האינתיפאדה המביא פרשנות אישית למושג הקו הירוק: "את שני צדדי הגבול הזה, צבעתי בצבעים מנוגדים. אך יש נזילות בין הצדדים, לטוב ולרע." עבודה זו פותחת קבוצה של עבודות שיצרו אמניות המתגוררות ביהודה ושומרון. הן התייחסו לנושא גבול במובן הגיאוגרפי-פוליטי-סוציולוגי, וביקשו לתת מבט מחודש על מפת ארץ ישראל.
אסתר ליקסנברג בלוך מתגוררת בגוש עציון ובעבודה נוספת שהציגה בתערוכה מה-פה בינינו (תמונה 14. אסתר ליקסנברג בלוך, מה-פה בינינו, 2014, טקסטיל, טכניקה מעורבת, 68x48 ס"מ) יצרה קו אדום מרכזי המציין את התוואי של כביש המנהרות המתפתל בין ההרים. כביש זה נסלל מחדש לאחר הסכמי אוסלו כדי לעקוף את האזור שניתן לרשות הפלסטינאית. הכביש חותך את רצף הנוף וגם את האוכלוסייה היהודית והערבית, הגרה משני צדדיו. וכך כתבה האמנית:
"היצירה שלי בוחנת שני היבטים של ה'גבול' הזה. הראשון בא מהקשר הפיזי לאדמה זו, ומתבטא במרקמים שהטבעתי בבדים, שממנו יצרתי את העבודה. מרקמים אלו, נעשו ע"י טכניקת מיחוי של אבנים, מאובנים, פסיפסים ומרקמים אחרים, ולאחר מכן, צביעה בצבעי אקריליק. הם מסמלים את מה שנמצא מעל ומתחת לאדמה, גיאולוגית והיסטורית. בהיבט השני, אני מתייחסת לאוכלוסיות [קרי: מתנחלים מול שאר אזרחי ישראל, אבל זה פתוח גם לעוד אינטרפרטציות...] הגרות משני צדדי הקו הירוק. בעזרת שתי טבליות בצורות בני אדם, אחד פוזיטיב והשני נגטיב, שמכוסות גם הן בבד רווי טקסטורות האדמה, אני שואלת שתי שאלות. א) איך אנחנו רואים אחד את השני ועד כמה הקו הזה מפריד בינינו? הדפס מפה של גוש עציון, ביתי, המודבקת מתחת לבד ומוסתרת חלקית, ממחיש ומעצים שאלה זו. וכמו כן, גם השאלה השנייה: עד כמה אנחנו מרגישים כחלק מהנוף שאנו גרים בו? עד כמה הביטוי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" משתקף בהווי הקולקטיבי שלנו, ובחיבור לאדמה וההיסטוריה שטמון בה?"
רות אריאל המתגוררת בקרית ארבע, גם היא מבקשת ליצור מבט מחודש על הארץ ועל מפת ארץ ישראל. "ארץ רבת יופי. מנודה" מכנה אריאל את שטחי יהודה ושומרון. בתור ילדה שגדלה בהר חברון תמיד הטריד אותה שגבולות הקו הירוק מסמנים את שטחי יהודה ושומרון כאילו 'מחוץ' לארץ ישראל האמיתית. "את רוב שנות חיי העברתי בחבל יהודה, וספגתי שם את החינוך השורשי, החיבור המיוחד לאדמה, והנופים הבראשיתיים, הראשוניים שעדיין לא נכבשו תחת בטון וכבישים [...] המעבר מסביבה אורבנית, מנוכרת ומהירה כבזק, אל הארץ התנכ"ית שבה הקצב, הנופים ומנטליות החיים מחזירים אותנו חזרה הביתה, לארץ ישראל הישנה והטובה. שאיננה מוטלת בספק."
אריאל ממחישה בעבודה שטחים כבושים את החיבור המיוחד שהיא חווה לאדמה ולנוף בשטחי יהודה ושומרון (תמונה 15. רות אריאל, שטחים כבושים, 2014, אקריליק ועפרון על מפת נייר, 180x70 ס"מ). כדי ליצור את התחושה הזו היא קנתה את מפת ארץ ישראל עם גבולות הקו הירוק וציירה את הצד הימני של המפה "ציור חצי ריאליסטי חצי דמיוני של הנופים של יהודה ושמרון: הגבעות של איתמר ואלפי המנשה, עמק תרצה, ההרים הירוקים של עמק דותן, משופעי המעיינות, הרי בנימין הקשים, המיוערים, הבקעה המדברית, הרי חברון עם הטרסות, הכרמים של גוש עציון, המטעים של חבל אפרים, וירושלים, שהרים סביב לה."
נעמה צמח המתגוררת ביישוב נריה בשומרון, מרגישה גם היא כמו בעבודה הראשונה של רות אריאל, את הניכור בחברה הישראלית כלפי המתנחלים ומבטאת בעבודה זו כאב גדול על דמותו של הצבר היום. בעבודה היא מתארת את הצבר עלוב, תלוש ומדמם. בעבודה אחת (תמונה 16. נעמה צמח, ללא כותרת, 2014, טכניקה מעורבת, 60x80 ס"מ, 50x70 ס"מ, מיצב) חיברה את הצבר אל הבד בעזרת אזיקונים, הכתימה אותו בצבעי דם ואדמה עם תחבושת ורשת שקופה ועבה. בעבודה שנייה יצרה את מפת ארץ ישראל בפס מסקנטייפ שניתן להסרה בקלות "כמו את גבולות הארץ", ובעבודה שלישית הציגה את הצבר התלוש על כסא שחור. הצבעים בעבודה הם סמליים: "השחור זו תחושת הכאב שיש לי על הצבר האבוד. האדום הם הדמים שנשפכים בארץ [...] הירוק הוא צבע הצבר שחוזר על עצמו אך בפיסות קטנות, בכתמים מרוחים והוא צבע הצבא שהולך לאיבוד בהנהגה חסרת עמוד שדרה. הרצון הוא לתאר את ארץ ישראל שנמצאת בתוך התוהו הזה, הבלבול הזה שלא נותן מנוח ותיאור הצבר האבוד בתוך כל זה."
"צבר. זה הוא היהודי הגלותי אשר חצה מדינות כדי לנשק את האדמה הקדושה. ייבש ביצות, הקים יישובים, נטע וסלל. היום היום הוא לא צריך את מדינת ישראל. לא מכיר בזכותנו על האדמה הזאת. מרגיש אורח לא רצוי, כובש. מתחיל לרצות, להתנצל, להתרפס, להתרוקן... בעבודתי חיפשתי את הביטוי החזותי שיכול לתאר את הכאב שיש בי על המצב [...] מציאות שבה היום השיח על זכותנו על הארץ הוא במקום מתנצל. אנו עדים לפינויי יישובים, דיבור על חלוקת ירושלים למען השלום המדומה, זה שכולם מחכים לו כבר שנות דור. שמאמינים ורוצים ומוכנים לעשות הכל למען משהו שהצד השני בכלל לא בטוח רוצה בו. בעיני, הבמה לדעות פוליטיות פתוחה רק עבור צד אחד של המתרס. גם כאשר אני מלמדת את תולדות האמנות, כחלק מתוכנית הלימודים, התלמידות מוכרחות להיחשף לעבודות כמו של קדישמן, ארז ישראלי, גרשוני וכדומה שמבטאות את המחאה על היציאה למלחמה, על מוות מיותר ורצון לשלום תוך זלזול ובעיטה במיתוסים ישראלים. יש דרכי ביטוי למגוון אמנים שרוצים להביע את דעותיהם הפוליטיות באמצעות אמנות, אך אמנות ימנית לא קיימת ואין לה במה בתקשורת הכללית. אני מרגישה שהגיע הזמן שבו יצירה יהודית, אידיאולוגית, שמבטא אמונה ובטחון שארץ ישראל שייכת ליהודים, תופיע ותוצג באותו כבוד הראוי לכל יצירת אמנות שמביעה אידיאולוגיה שמאלנית. הייתי רוצה שגם יצירות כאלו תלמידי תיכון יצטרכו ללמוד ולספוג ערכים מהצד האחר, צד שמתאר את זכות קיום העם היהודי על ארצו וגאוותו במדינתו."
רחל עזרא עוסקת בנושא הבעלות על הקרקע מכיוון אחר - תביעות הבעלות על הקרקע של הבדואים בנגב (תמונה 17. רחל עזרא, היכן הגבול?, 2014, טכניקה מעורבת, מיצב). עור של כבש הוא המצע שעליו ציירה להקת עורבים. היא בחרה חומרים המשמשים לקיום שבטים נודדים: עץ (לבערה), עור כבש (צאן למאכל), ברזל (ליתדות), עורבים מחימר (לאחסון). "קראתי לעבודה קורבן שאותו מסמל עור הכבש. העורבים הם אלה שטורפים משהו שלא שייך להם." עזרא רואה באדמה את כִּבְשַׂת הָרָשׁ, אותו משל תנ"כי מספר שמואל ב' (פרק י"ב). "עם ישראל נדרש שוב ושוב לתת את 'כבשת הרש'" אומרת עזרא וממחישה את המושג ביוצרה את קרבן הכבש שפשטו את עורו וכל העורבים פולשים ונוברים בו.
האמנית אביגיל פריד לוקחת מוסכמה המייצגת תקנת תעבורה וממציאה דימויים חדשים באמצעותם היא מגיבה על המציאות העכשווית בישראל. נוכל לפענח את הדימויים על פי ההקשר ההיסטורי בתולדות האמנות ועל רקע חייה האישיים של האמנית. בעבודה הראשונה (תמונה 18 אביגיל פריד, תמרור אזהרה (זהירות ידויי אבנים בדרך), 2009, טכניקה מעורבת - מדבקות טפט עלPVC , 45x45x45 ס"מ), נראה תמרור ובמרכזו צללית דמותו של הפסל דוד (תמונה 19. ג'ובאני לורנצו ברניני, דוד, 1624, שיש, 170 ס"מ גובה, גלריה בורגזה, רומא, איטליה). הפסל "דוד" הוא פסל שיש שיצר ג'ובאני לורנצו ברניני ובו הוא מתאר את דוד בשלב שבו הוא מתכונן להטיל את האבן על גולית. דוד נמצא באמצע סיבוב התנופה, ברגע שלפני הזריקה. ברניני תופס את הרגע שלפני המעשה. פריד גרה בנוקדים שבגוש עציון, וחווה את הפחד מפני ידויי האבנים בדרכים. תופעה נפוצה בכבישי יהודה ושומרון שפלסטינים מיידים אבנים לעבר כלי רכב של יהודים וצה"ל. פריד יצרה תמרור המזהיר מפני יידוי האבנים בדרך. "היום שומעים על יידוי אבנים גם בכבישים ובמקומות אחרים מרכזיים בארץ ותכופות על הרכבת הקלה בירושלים. אני מבכה על התופעה אשר לא נמצא לה פיתרון ומהווה סכנת חיים ואינדיקציה למפלס האלימות הנהוג במרחב הציבורי שלנו כאן בישראל."
.5 חיבור בין הצומח ואהבת הארץ בהקשר לגבולות
בכמה עבודות בולט השימוש בדימוי הצומח על משמעויותיו הסימבוליות. בפרקים הקודמים ראינו את החצב השומר גבולות בזיקה ליהדות בעבודתה של נעה לאה כהן ואת הצבר המדמם בהקשר לגבולות במובן הגאוגרפי-פוליטי בעבודתה של נעמה צמח. עבודות נוספות יצאו מתוך הדימוי של הצמח וחיברו בין אהבת הארץ ונושא הגבולות. כאן נראה פרשנות אחרת לחצב בעבודתה של בהירה רוזנבאום, השפע של הרימון בעבודה של רחלי שטרן וצמח היהודי הנודד בעבודה של אביגיל פריד.
החצב נבחר לסמן גבול בגלל אופיו המיוחד: שורשי החצב מעמיקים ומסמנים גבול ברור בעת פריחתם. אמנית נוספת שמשלבת את צורת החצב בעבודותיה היא בהירה רוזנבאום. היא שילבה את צורת החצב בשתי עבודות גבול פנימי ו-נחלה 40 (תמונות 20, 21).
בעבודה גבול פנימי שילבה רוזנבאום חצבים אמיתיים כרדימייד (תמונה 20. בהירה רוזנבאום, גבול פנימי, 2014, חול, חצב, דיקט, גיר וצבעי שמן, 80x100 ס"מ). היא ציירה על לוח ירוק (איזכור ללוח המורה) שרטוט של בית, רמז לביתה שעדיין לא נבנה על הנחלה של המשפחה בכפר פינס. בחלק התחתון של הלוח שתלה חצבים ב"אדנית" שקופה ובה ארבעה סוגי אדמה הקשורים למקומות בחייה: אדמה מסביבות ביתה הנבנה, מבית הוריה, מקרית החינוך של ילדיה וחול הים מגוש קטיף בגבול בין ישראל למצרים, היכן שהיא הדריכה בשרות הלאומי. "החצב הינו סמל לגבולות הפנימיים, המובנים בתוכנו, בחינוך הראשוני שלנו. בלי צורך בתכתיבים חיצוניים שיקבעו לנו גדרים. השורשים של הפקעות מציצים מתחת לאדנית ונותנים את התחושה של שורשים משמעותיים, אפשר גם לראות בהם מעין ציצית ארבע כנפות שהם רמז לדרך התורה שהם בהחלט גבולות בחיי. כמחנכת ומורה אני מאמינה ומכוונת למציאת הגבולות האישיים של כל אחד מתוך מודעות. גישה זו מתאימה לי יותר מאשר השפה של כללים, גבולות ועונשים."
בעבודה נחלה 40 ממשיכה רוזנבאום לעסוק במיקום ביתה על הנחלה של המשפחה במושב ומגבלות הבניה (תמונה 21. בהירה רוזנבאום, נחלה 40, 2014, טכניקה מעורבת: צבע עץ, לכה תעשייתית, עופרת וגבס על קולאז' על דיקט, 75x65 ס"מ). "נחלה 40" הוא שם השטח שהיא ומשפחתה אמורים לבנות עליו במושב. האמנית ניסתה לחזור למניע הראשוני של היצירה בנושא גבולות - הרעיון של החצב שמסמן שטח גיאוגרפי פיזי. הפעם היא נעזרת בחומרי בניה ממש: שפכטל, גבס, צבע, עץ וכו' איתם יצרה מרקם של לבנים עד כי ניתן לראות מבנה מאחורי שדרת החצבים. החצב עליו הרחבנו כבר ב"גבול פנימי", צויר ארבע פעמים במצבי פריחה שונים כביטוי למחזוריות ומגבלות הזמן. "גם ביצירה זו השורשים מופיעים כנזילות צבע, אך מבטאים את יחודו של החצב ששורשיו מכים באדמה תמיד בצורה אנכית לאדמה ולא מתפרשים לצדדים. כביטוי לגבול אמין ואיתן - זהו הגבול הפנימי אליו אני שואפת בחיי הפרטים ובחינוך ילדי ותלמידותי [...] לכל דבר יש גבול גם אם הוא לא נראה על פני השטח. ישנו גבול פנימי, והחוכמה היא להתבונן מספיק עמוק או לחפור בכדי לגלות את מקורו, וכך הוא אינו מהווה מחסום או גדר אלה בסיס להמשך קיומנו ואמונתנו."
המצע ביצירה הוא קולאז' של קטלוגים ישנים, דפי סקיצות, קרעי ספרי היסטוריה (תצלומים ומפות) וספרי עיצוב. "השימוש ב'חומרים אלו' מרמז על נושאים שונים שמעסיקים אותי בחיי היום יום ומהווים סוג של מגבלה או גבול. גבולות האמנות וגבולות השפעתה. הטקסטים הכתובים והאותיות באנגלית כרמז למגבלות השפה העברית וכושר הביטוי שלי בשפת האם שלי - אנגלית. המפות ותצלומים, רמז לגבולות ארץ ישראל עליהם אנו נלחמים יום יום." להרגשה זו של הדאגה לגבולות הארץ נוספה והתחזקה הדאגה של רוזנבאום בקיץ האחרון במבצע "צוק איתן" ברצועת עזה (יולי-אוגוסט 2014). דאגה למגיני הארץ- החיילים וביניהם בנה שגויס.
רחלי שטרן מציגה שתי עבודות ובהן צוירו רימונים - בצבע ובתבליט של חול (תמונה 22. רחלי שטרן, שלחייך פרדס רימונים (שיר השירים), 2014, שתי עבודות, טכניקה מעורבת: בד, אקריליק, חול., 40x40 ס"מ כל אחת). את הבחירה בדימוי הרימון ואת הקישור לנושא התערוכה הסבירה שטרן כך: "הרימון הוא פרי, שרוב התפתחותו מתנדנד על הגבול שבין פרי לפרח. הגבול שבין היותו פרי לפרח, רוב הזמן מטושטש [...] הרימון מתחיל כמו כל הפירות מפרח אלא שבמקרה זה, הפרח לא נובל ככל שהפרי מתפתח. ככל שהתהליך מתקדם הפרי הולך וגדל והפרח ממשיך להתנוסס לו בגאווה. רק בסוף התהליך הפרח מצטמק, והופך ל"כתר" של הרימון שכולנו מכירים [...] והוא פרי שבניגוד לפירות אחרים, זורקים את בשרו ואוכלים את הגרעינים שלו." כותרת העבודות לקוחה מציטוט משיר השירים (ד, י"ג): "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים". שטרן פירשה את הפסוק בעקבות פירושו של רש"י כך: "שלחייך" –זו ארץ חרבה. "פרדס רימונים" - הרימון הוא פרי המסמל חיים, פריון ושפע. כלומר שפע רב אפילו בארץ חרבה.
בעבודתה השניה מתמודדת אביגיל פריד עם נושא הגבולות דרך עלי השיח הקרוי "היהודי הנודד" (תמונה 23. אביגיל פריד, היהודי הנודד, 2014, טכניקה מעורבת - מדבקות טפט על PVC , קוטר 50 ס'מ). היהודי הנודד הוא צמח עשבוני רב שנתי הגדל היטב בתנאים של צל מוחלט או חלקי. "שיח לא מפונק ודי סתגלתן" בפרשנות של פריד. היא בחרה בעלים שלו לתמרור שתיאורטית יוצב באזורים שם יהודים נודדים. פריד זונחת את ההקשר הנוצרי המקורי של היהודי הנודד ופונה להקשרים עכשוויים של תופעות הנדודים שהיא פוגשת כיום. תופעות חברתיות יהודיות-ישראליות. וכך היא מסבירה:
אני כמובן לא יצרתי בשום זיקה לאגדה הנוצרית, אלא התייחסתי לתופעה של העם היהודי כעם של נודדים המייחלים לשנה הבאה בירושלים הבנויה. התייחסתי לגלי העליה, העובדה שרוב רובם של תושבי הארץ הינם עולים ותיקים או חדשים, אשר נדדו בין הגבולות וחלמו להגיע לכאן, אחרי אלפיים שנות גולה. יהודים עזבו בית משפחה ורכוש כדי לעלות ארצה. בנוסף, חשבתי על כל הגירושים מהגירוש הראשון בגן עדן, בהמשך ה׳לך לך׳ שנאמר לאברהם אבינו, ועד להיסטוריה של ימינו, כמו גוש קטיף. רציתי לעסוק במסגרת נושא התערוכה ״גבולות״, בעם היהודי כאנשים חוצי גבולות, שיעשו הכל על מנת להגיע למולדתם. בהמשך עלו בי אסוציאציות נוספות, כמו תופעה של זליגת ישראלים או סטודנטים לחו"ל בעקבות תקווה לחיים טובים יותר, ברלין, ניו יורק, לונדון... כמו הצורך של ה׳צעירים לצאת לנדוד׳, לטיול ארוך שכמעט כולם עוברים אחרי הצבא, צעירים מחפשים שוב להיות נודדים בארצות ניכר, אני מצביעה על תופעת הנדודים כאופיינית לעם הזה וממשיכה להיות רלוונטית היום כבימי התנ׳ך.
תופעת הנדודים שעומדת במרכז העבודה הזו מתחברת לעבודה הראשונה שפריד הציגה. פריד, כאמור, מתגוררת בנוקדים שבגוש עציון: "מדי פעם המקום מוזכר כמיועד לפינוי, האם הנדודים וחוסר ישיבה לבטח תמיד יהיו חלק מחיינו?" היא שואלת.
לסיכום, חמש תמות מרכזיות נבחנו במאמר: מוגבלות פיזית, מגבלות וגבולות בהקשר של הבית, גבולות בזיקה למקורות היהודים, גבולות במובן הגיאוגרפי- פוליטי וחיבור שבין הצומח ואהבת הארץ בהקשר לגבולות. ראוי לציין כאן את החיבור למקום דרך רגבי האדמה והאבנים (דבורה נחום-שריג, בהירה רוזנבאום, אסתר ליקסנברג בלוך, רחלי שטרן, רות אריאל), ודרך דימוי הצומח על משמעויותיו (רחלי שטרן, נעמה צמח, אביגיל פריד, נעה לאה כהן, בהירה רוזנבאום). נקודה חשובה נוספת היא הזהות הנשית הבאה לידי ביטוי בבחירת החומרים - החומר הנשי הרך של הבד והשיער (אסתר ליקסנברג בלוך, מיכל הלוי, עפרה קירשנבוים, צופיה לונסקי, רות אריאל), ובבחירה התמאטית במגוון נושאים המבנים את הזהות הנשית כמו ההתמודדות עם גידול המשפחה וניהול הבית (מיכל כהן-לביא, דבורה נחום-שריג), ההדרה והמקום של הנשים ביהדות (עפרה קירשנבוים, מיכל הלוי, שרה תודה).
|
