| <הקודם | הבא > |
 |
 |
|
סופי יונגרייז |
יורם אורון |
 |
 |
|
יורם אורון |
סופי יונגרייז |
 |
 |
 |
 |
|
סופי יונגרייז |
יורם אורון |
יורם אורון |
סופי יונגרייז |
|
שתי וערב
סופי יונגרייז, שהשלימה ב-1977 את לימודיה בקלישר, פנתה לפיסול באבן לאחר 25 שנים שבהן עסקה בציור. בתערוכה מוצגים פסלי הנשים ה"רובצות" שבבסיסן דמות אימה ניצולת השואה. אלא שמתוך הרביצה עולים אלמנטים אחרים שהתהוו עם הזמן בנפשה של יונגרייז – התעוררות חייתית מזמינה לליטוף, מפגינה מיניות, מחזרת, מתמסרת ומפתה בו-זמנית - נקביות שקולטת לתוכה כל סממן זכרי. הפסלים שנוצרו מאבן ערד כהה, מאבן מצפה ורודה, מבזלת אפורה או מאבן ירושלמית לבנה הופכים לבשר רוטט ונושם תחת ידיה המיומנות של יונגרייז והדהוד למהות נשית קדמונית וטהורה. יורם אורון, מדען במקצועו, שעסק ביצירה אמנותית כל חייו, מציג סדרת פיסול הנוגעת בנרטיב חובק עולם העוסק במימד הטראגי שבחוויית האימהות ובמוטיב ההקרבה למען הכלל כערך עליון. מריה אם ישו, תטיס אם אכילס ואולימפיה אם אלכסנדר מוקדון הן שלוש הגיבורות בסדרה, שהפכו לסמל אוניברסלי, מעין הדהוד לדרמת "עקדת יצחק" בוורסיה נשית, שבניגוד לסיפור המקראי, איננה מסתיימת ב"הפי-אנד". שלוש האימהות מיוצגות בעירוב חומרים היוצר דימוי כללי שהוא מעין הכלאה בין ממצא ארכיאולוגי, פיסול שבטי ועיצוב עכשווי. אל הפסלים האנכיים, השואפים לגובה, מצטרף "המבשר" – אם בדמות מלאך, ציפור ארוכת צוואר, ענן דמוי בעל כנף, או עורב טורד מנוחה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
סופי יונגרייז אבן בשר ודם
ב-1977 השלימה סופי יונגרייז את לימודיה בבית הספר הגבוה לציור קלישר. אחרי 25 שנות ציור החלה לפסל, בתום תהליך רוחני-תרפויטי ארוך, מסע פנימי שהנחה אותה דווקא אל הקונקרטיות שבאבן הקשה בדרכה אל המימוש העצמי. הפסלים שיצרה באבן מובהקים בנשיותם. היא השכילה לרוקן את האבן מקשיותה, להעניק לה את רכות הלב ולתת ביטוי סמלי לחיפושיה אחר איזון פנימי בין הגברי לנשי הנטועים בשורש נשמתה. החיפוש האינטואיטיבי מצא את ייצוגו בפסלי האבן שבהם היא מסתתת ביד אמן את השקפת עולמה ואת נבכי קרביה. בכל פסלי הנשים השוכבות יצוקה דמות אִמה של יונגרייז, ניצולת שואה שהייתה שרויה כל חייה בדיכאון. עוד מימי ילדותה היא זוכרת את האם כדמות רובצת, ותנוחות הרביצה היו מסד למקבץ גדול של פסלים. אך מתוך הרביצה החלו לנבוע אלמנטים נוספים, מעין התעוררות חייתית שמתמסרת לליטוף, חדורת מיניות, מזמינה, כנועה ומפתה. ההתנערות הנפשית מעולם הצללים שבו שהתה מאז ילדותה הייתה היסוד לבנייה עצמית חדשה. הערגה והכיסופים אל תחושות טמירות שהוחנקו הוליכו אותה מתוך גלות הנפש אל הגאולה ואל החיפוש אחר הרגש המודחק: "לאט עוברים ימים ארוכים כואבים / לאט נחשפות שכבות אטומות מודחקות / אני מתרפקת על האבן הקשה / מחפשת אהבה" (יונגרייז). בפשטות היא מסירה מעליה את אדרת המוות שבצִלה חסתה כל חייה ובוחרת בחיים: "האבן היא אמא, מאובנת וקרה / היא גם השכבות המאובנות בתוכי / אני מחוץ למעגל, רוצה פנימה / רוצה חיים לא מתים" (יונגרייז). כל האצור בפסלי האבן של סופי יונגרייז הולם מכל רובד ורובד שמשילה מהם עין המתבונן. מדובר בהכלה בלתי נדלית של יצר ורגש ושל דחף אירוטי שהיו צפוּנים בה שנים כה רבות ופרצו באחת כל חומה בצורה, כל סכר, כל מעצור ובלימה, ממש כמו בשירו של פאול צלאן "קורונה", שבסופו הוא קורא: "הגיעה עת שידעו! הגיעה עת שהאבן תואיל לפרוח, שאי-המנוחה תפעים את הלב, הגיעה עת שתגיע עת הגיעה עת". על השיר הגיבה ב-1949 אהובתו של צלאן, המשוררת אינגבורג בכמן: "שוב ושוב אני אומרת לעצמי ש'קורונה' הוא היפה בשיריך: הטרמה מושלמת של רגע שבו הכול הופך לשיש ונשאר כך לתמיד". זוהי התחושה המדויקת העולה מלב פסלי האבן הקשה, בכל פעם אבן אחרת: ערד כהה, מצפה ורודה, בזלת אפורה או אבן ירושלמית לבנה. בפסלי הנשים החייתיות גלום עולם ומלואו: התרסה וכניעה, פיתוי ודחייה, חיזור והתמסרות, קושי ורוך, גילוי והסתרה, ונקביות שקולטת לתוכה בנקל כל סממן זכרי. המודעות ל"נוכחות הנשית" או ל"אמנות נשים" בארץ החלה לעלות בשנות השבעים של המאה העשרים וסימנה את ראשיתו של העידן הפמיניסטי באמנות הישראלית. רוב האמניות שבלטו אז היו אלה ש"חזרו לציור" אך גם כאלה שהמשיכו לעסוק במדיומים אחרים כשפת אמנות. ואולם, הפרזנטציה הפמיניסטית של סופי יונגרייז שונה בתכלית מזו המושגית שרווחה אז; היא ארצית, אירוטית, קמאית ואינה מתנצלת על השימוש בתצורות אורגניות ראשוניות ובחומרים בראשיתיים, בבחינת העתקה טבעית מאמנות גוף אל גוש של אבן. האבן משחקת לידיה כבובת וודו המקרינה את כל המתרחש בנפשה פנימה עם כל מגע של מפסלת. פסלי האבן החושניים הופכים לבשר רוטט ונושם תחת ידיה המיומנות של יונגרייז ומהדהדים מהות נשית קדמונית וטהורה. גם אצלה הואילה האבן לפרוח, והשיש הפורח נשאר כך לתמיד.
היצירות המוצגות: 1. Male Female, 2008, Arad Stone, 40x90x60 cm 1. זכר נקבה, 2008, אבן ערד, 40x90x60 ס"מ 2. Crouching woman, 2009, Portuguese marble, 45x40x90 cm 2. אישה רובצת, 2009, שיש פורטוגזי, 45x40x90 ס"מ 3. Black Rose, 2010, Arad Stone, 40x40x80 cm 3. שושנה שחורה, 2010, אבן ערד,40x40x80 ס"מ 4. Reclining woman, 2007, Arad Stone, 40x50x140 cm 4. אישה שוכבת, 2007, אבן ערד, 40x50x140 ס"מ 5. Indepth, 2000, Drawings Charcoal on Paper 5. בתוכי, 2000, פחם על נייר
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
יורם אורון הבשורה תחילת דרכו של יורם אורון כפסל נוגעת בחומר קרמי ובמכלול תכונותיו. לפני כחמש שנים החל להתבטא בחומרים נוספים כמו אבן, עץ וברזל, ובכך העמיק את התובנות העולות ממכלול הדימויים החדשים שנוצרו תחת ידיו. הבחירה במדיום חומרי כזה או אחר והשילובים שעשה אורון בין חומרים הפיחו חיים חדשים הן בנרטיבים שבהם הוא עוסק והן בצורות פיסוליות טהורות שניבטו עם הזמן מעל כני הפיסול בסדנתו. אורון הוא מדען במקצועו שחטא לאורך כל חייו ביצירת אמנות. את שנות ילדותו העביר בפולין, ושם נחשף לתרבות הנוצרית ולאיקונוגרפיה הנלווית אליה. גם המיתולוגיה היוונית והרומית קרובות ללבו, ומכאן נובעת עיקר השראתו לתערוכה זו. "הבשורה" היא תערוכה העוסקת במרכיבים מיתיים חובקי עולם המופיעים במיתולוגיות שונות ומשקפים את הממד הטרגי שבחוויית האימהות. שלושת הפסלים שבמרכז התערוכה ופסל קיר קטן אוצרים בחובם דרמה עתיקת יומין: עקדת יצחק בגרסה נשית, שבניגוד לסיפור המקראי, אינה זוכה להפי-אנד. שלוש האימהות – מריה, תטיס ואולימפיה – שהפכו לסמל אוניברסאלי, מיוצגות כאן בעירוב חומרים היוצר דימוי כללי שהוא מעין הכלאה בין ממצא ארכיאולוגי, פיסול שבטי ועיצוב עכשווי. שתי הדמויות המוצגות זו מול זו בפסל "הבשורה" הן של מריה ושל המלאך. למלאך מראה קלגסי משהו, ובפני מריה ניכרת השתאות. על פי המקורות, מריה נבהלה מפני המלאך שבא לבשר לה על הולדת בנה: "ויבוא המלאך החדרה ויאמר אליה: שלום לך אשת-חן, יהוה עמך, ברוכה את בנשים: והיא בראותה נבהלה לדברו ותאמר בלבה, מה הברכה הזאת" (הבשורה על פי לוקאס, 1). זהו המומנטום שמנסה אורון להנכיח בפסלו, בהשראת פסל המוצב בכנסיית הבשורה בנצרת, שם העניק האמן לאם האלוהים סבר פנים כעוס ורוטן למשמע גזר הדין שנחרץ בידי שמים. וכמריה כך גם תטיס אם אכילס ידעה עוד בטרם לידתו שבנה הגיבור לא יאריך ימים. בפסל זה עטור ראשה של תטיס קסדת מלחמה יוונית, וידה מונפת אל על. רוע הגזרה לא פסח גם על אולימפיה, אמו של אלכסנדר מוקדון שנועד לגדולות, הגשים את ייעודו ומת בשיא תהילתו והוא בן 33 בלבד. בצד דמותה של אולימפיה מעמיד אורון ציפור ארוכת צוואר המסמלת בפסל זה את דמות המבשר. מבשר נוסף הוא ציפור קטנה ומבהילה שתלויה על הקיר, עשויה חומר שרוף, צופה על פני החלל כולו ונותנת משנה תוקף להגשמת הנבואה. יאה לה לציפור פעורת הפה לערוך מעין וידוא הריגה לרעיון המוות המוקדם, פן יסטה חלילה הגורל מן הייעוד הטרגי שנכפה על האימהות הגיבורות. פסל חוץ דמוי ענן, ספק דג ספק ציפור, מפר את הרושם הצורני והגשמי שנוצר בחלל הגלריה. בדמות הציפור שבו אמנם טמון דימוי המבשר, אך בניגוד לציפור המחרידה התלויה על קיר הגלריה, אין הוא מאיים בנוכחותו למרות ממדיו הגדולים יחסית. הפסל נבנה מפיסות ברזל קטנטנות שרותכו זו לזו ונצבעו לבן, ולמרות משקלו הרב הוא אוורירי במראהו ונוצתי בתחושה שהוא מעביר. אמצעי ההסמלה שנוקט יורם אורון מכוונים אל הנרטיב חוצה התרבויות של הקרבה למען הכלל כערך עליון. נרטיב זה אינו רווח רק במיתולוגיות כי אם גם באתוסים הלאומיים של כל אומה ועם וכל שבט נידח. כאלה הם דימוי הציפור על שלל צורותיו, הקסדה שנלקחה היישר משדה הקרב, ובעיקר הידיים שהפכו לסמל רב משמעי ולסימן באמונות רבות, בתולדות האמנות ובצילומי עיתונות (המקוננות בציורי הקיר המצריים, פסלי ברהמה בעלי ארבע ידיים, החמסה במסורות איסלמיות ויהודיות, ברכת כוהנים, "בריאת האדם" של מיכאלאנג'לו, "הקתדרלה" של אוגוסט רודן, "הגרניקה" של פיקאסו, הידיים הבוטות בכרזות האמנות הסובייטית המגויסת, ידיו המורמות של הילד היהודי היוצא ממחבואו בגטו ורשה, "יד תפורה" של יוכבד וינפלד או כף ידו של מרדכי ואנונו כאמצעי תקשורת, ועוד). הידיים כסמל של כוח או כניעה, גבורה או התרסה, בריאה או מוות, נוכחות גם בכל פסלי הפנים של אורון והופכות לכלי מרשים בהעברת מסרים ותובנות.
רשימת היצירות 1. Cloud, 2009, Construction , steel, paint, 146x55x96 cm 1. ענן, 2009, ברזל בניין צבוע, 146x55x96 ס"מ 2. Annunciation, 2011, Local stone, sheet meta, 84x50x23 cm 2. בשורה, 2011, אבן שיש מקומית, לוח פלדה, 84x50x23 ס"מ 3. Thetis, 2009, Local stone, sheet metal, construction steel, paint, 78x29x26 cm 3. תטיס, 2009, אבן שיש מקומית, ברזל בניין צבוע, 78x29x26 ס"מ 4. Olympia, 2010 , Sheet metal, construction steel, paint, 132x72x20 cm 4. אולימפיה, 2010, לוח פלדה, ברזל בנין צבוע, 132x72x20 ס"מ 5., 2001, Ceramic, 45x40x9 cm (Herald) Angle 5. המבשר, 2011, חמר, 45x40x9 ס"מ 6. Annunciation, 2011, Drawing, 34x27cm 6. בשורה, 2011, רשום גרפיט על נייר, 34x27 ס"מ
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - |