חוף , 2011,
אקריליק על בד, 140x170 ס"מ

סירה אדומה , 2011,
אקריליק על בד, 50x50 ס"מ

בין ערביים, 2011,
אקריליק על בד, 140x170 ס"מ

גולשים, 2011,
אקריליק על בד, 50x60 ס"מ

זיכרונות, 2011,
אקריליק על בד, 110x115 ס"מ

רחצה לילית , 2011,
אקריליק על בד, 60x50 ס"מ

רחצה לילית, 2011,
אקריליק על בד, 100x145 ס"מ

רחצה לילית, 2011,
אקריליק על בד, 81x65 ס"מ

נצנוצים, 2011,
אקריליק על בד, 60x60 ס"מ

הגעה , 2011,
אקריליק על בד, 120x120 ס"מ

דמויות בחוף, 2011,
אקריליק על בד, 80x60 ס"מ

סיבוב אחרון, 2011,
אקריליק על בד, 65x80 ס"מ

מטקות, 2011,
אקריליק על בד, 60x60 ס"מ

Beach Boy

       איציק למבז נולד בתל אביב, שחופיה הונצחו בידי אמנים רבים וטובים. הוא למד מגריפית' ומקדישמן בעת ששהה במחיצתם כאסיסטנט. כישרונו הטבעי ומזגו המיוחד הם שהתוו, למעשה, את אופני יצירתו ואת אופייה. גם לאחר שהקים משפחה המשיך במסעותיו כדרך חיים, לרוב למחוזות שבהם מלחכים הגלים את גבולם. בימים אלה הוא חי את חייו בין לה גומרה שבאיים הקנריים לבין תל אביב. בחופים הנושקים לשני מחוזות אלו הוא מוצא שלל רב המזין את בדיו בציורים גדושי אווירת ים וחוף.

       ממשטחי המים והחול מעלה למבז גרסאות משלו להוויה ולהווי של כל ים בכל מקום. אין אלה Maritime Paintings (ציורים ימיים) – נושא נכבד ורחב יריעה בתולדות האמנות, אלא תמונות משפת הים. הן משדרות נינוחות של אורח חיים מסוים הנובע מבחירה מודעת, מהשתוקקות למקום שבו ניתן להתמזג בהמולה הכללית, אך גם לעמוד בודד אל מול הגלים. זוהי בחירה המעלה בזיכרוני את הווייתו של ים אחר, זה של פיראוס בסרט  Never on Sunday בבימוי ג'ול דאסין ובכיכובה של מלינה מרקורי. שם ניתן אולי להבין מדוע בוחרת הגיבורה (זונת רחוב עסיסית ותוססת) לערב תמיד את הים כמקום מפלט. לכל סיפור טרגי שהיא מספרת במהלך הסרט לאינטלקטואל אמריקני צעיר המנסה "לחנך אותה מחדש", היא בוחרת בסוף שמח וקובעת בנונשלנטיות: "ובסוף, כולם הלכו לים...", כלומר אין במציאות סופים עצובים לתרחישי החיים, כל עוד אפשר ללכת לים. הים הוא מקום מקלט, מרפא לנפש. שם נמתח קו הגבול גם לנורא שבדברים; שם הכול נגמר, אך גם מתחיל מחדש...

       הים של למבז הוא מינימליסטי ביסודו, אך רוחש חיים פנימיים. למבז מתבונן בו ממרחק מדויק המייצר פרספקטיבה, המייצרת, בתורה, אנונימיות; מעין מבט-על נוגע-לא-נוגע בהתרחשות עצמה. עם זאת ניכרת בציוריו אהבתו הבלתי נדלית לים באשר הוא ולחופים הנושקים לו. המינימליזם הבולט ברבים מציוריו אינו קר ומתנכר; הוא ניזון ממשטחי המים הנרחבים ומן הגורם האנושי המכלכל את מושאי עבודתו ומניע אותם. לרוב מאופיינים נופי הים בצבעוניות מונוכרומטית המשדרת הלך רוח מסוים, מהורהר, משייט אל תוך ים לילי, אפלולי משהו, מלנכולי לעתים. בה בעת, על גבי בדים אחרים, ניתן לראות פרצי צבע עזים, המעידים על גוון אחר של מצב רוח או התבוננות על אותו ים באור אחר. נוכחות האדם במרחב הפתוח שבו קו האופק מתמזג עם מרחבי המים היא חלק בלתי נפרד מרצף של נופי חוף מגוונים, הנשלטים על-ידי מצבי אור משתנים. ציוריו של למבז עתירי מתרחצים ושוהי חוף, אך לעתים הוא מתמקד בים עצמו, במים לבדם, בסירות הדיג, במבנה ארעי על החול, או בבדל נוף סמוך למים. על כל אלה שורה תחושה טמירה, צפונה פשטות של התמזגות עם הטבע במובנו היומיומי, ללא פאתוס הרואי כלשהו.

       למבז הוא למבז לאורך כל הדרך. התשוקה הקיומית להיפתח אל המרחב לצד הנטייה להיבדלות אישית מתקיימות בו בכפיפה אחת. במייל האחרון ששלח אלי מלה גומרה, הוא כותב: "אני מרגיש נהדר, מלא חיים...". אולי ככה זה כשאתה מבלה את חייך מחוף לחוף. ואני אומרת "מבלה", כי מה שמשתקף מציוריו הוא בילוי ארוך ומתמשך. לא בילוי פרוע אל תוך הלילה, כפי שמשתמע, אולי, מן המילה "בילוי", אלא בילוי נינוח ומתמסר לחיי החוף שבהם בחר. למבז הוא Beach Boy במובן הפואטי של המלה; נער חוף שיצירתו היא חלק בלתי נפרד מאורח חייו.