פרויקט מס' 132

זיכרונות שקטים

 

אוצרת : רחל סוקמן


משתתפים:

 יעל אורן, אירית בלוך, אביבית בלס ברנס, עודד בן חפ"ר , לילך בר עמי , אריה ברקוביץ

 מרינה גל, אילנה חמאוי, נינה כבסה, אתי לב , אריאן ליטמן, אורנה מילוא, רוני סתר, נימה קטלב

פתיחה: יום חמישי, 08.12.2011  בשעה 19:30
נעילה: 13.01.2012

**************

כתובתנו החדשה: רח' זמנהוף 6 (ליד כיכר דיזנגוף), תל אביב, טל': 03-5254191
שעות פתיחה: ב'-ו' 14:00-11:00, ב'-ה' 19:00-17:00


<הקודם

דף הבית

 הבא >

 

אריה ברקוביץ'
ללא כותרת , 2011,

אקריליק על בד, 70x87 ס"מ

 

אירית בלוך
סוד, 2009

חוט על נייר, 6x7 ס"מ

 

אביבית בלס ברנס
פ.צ.ל-צ.ל.פ, 2011

טכניקה מעורבת על קנבס, 50x60 ס"מ

לילך בר עמי
מתוך הסדרה הר כרמל, 2010

דיו סיני על נייר, 50x70 ס"מ

       

נימה קטלב
mimicry, 2011

טכניקה מעורבת, 4x25x32 ס"מ

מרינה גל
נוסטלגיה, 2004

הדפסת פיגמנט, 40x40 ס"מ

אריאן ליטמן כהן
ים המוות, 2010

וידיאו, 9.19 דקות

יעל אורן
ללא כותרת 1, 2009

שמן על בד, 40x40 ס"מ

   

עודד בן חפר
מראות כמוסים, 2011

צילום ועיבוד דיגיטלי, 20x20 ס"מ

אילנה חמאוי
השיח וההר 5, 2011

גרפיט על נייר, 60x40 ס"מ

אורנה מילוא
דמויות זיכרון, 2009

עיפרון ואבקת גרפית על נייר, 35x25 ס"מ

נינה כבסה
אמא, 2009

צילום פילים, 46x32 ס"מ

       
       
   

אתי לב
זיכרון בירושלים

שמן על בד, 30x60 ס"מ

 

רוני סתר
משתזפת בבריכת גורדון

טכניקה מעורבת, 19x62 ס"מ

 
       
       

זיכרונות שקטים

אומה לא שינה את מהות האדם במידה כה רבה כאובדן השקט".

- מקס פיקאר(1)

 רגעי השקט נדירים הם בחברה האנושית, ואולי נכון לשגות בחלומות שהם מציאות נטולת ממשות, מציאות-שאינה-מציאות המתקיימת על פי פרשנות חופשית, בחיפוש אחר ההתוודעות לזמן השקט של התרחשות הזיכרונות. כך מוּבלוּת המחשבות לאבסורד בלבד. ואולי נכון לחשוב על השקט כעל רגעי חסד נדירים, רגעי אהבה.

הניסיון להסביר אהבה מהי, מתקרב למציאות בלתי מושגת; מציאות העשויה ממיתרים כמוסים, שחשיפתם משולה לנגיעה בחוטי חשמל מחוברים לזרם. 

למה הכוונה בדיבור על זיכרונות שקטים? לא לדיבור על זיכרונות הארוזים באופן פיסי, רוחני או מטאפורי בתוך קופסה. התערוכה מושתתת לא על מכלול של דימויים, תחושות ורעשים, אלא על מהות השקט ועל הקושי להסביר את הדברים ולפרשם.  

פיקאר מבקש לדבר על אובדן השקט שהפך למובן מאליו, כקיומו של האור. זהו שינוי דרמטי. מי שאיבד את השקט, לא איבד תכונה אחת בלבד, כי אם מכלול שלם, עולם ומלואו. פעם היה השקט עומד בין האדם לבין רעיונותיו, בין דבר לדבר, וכשהגיע האדם לרעיון אחד, היה נטמע בתוכו ושוקע בו עד כי הרעיון היה מתהווה לכדי ממשות. משום כך, בזכות השקט, היו הרעיונות מוגנים. כיום השקט מתקיים כשתיקה, כצמצום, כחוסר יכולת, אך אין עצבות על השקט שאיננו. עולם השקט סמוי עתה מן העין. עליו לשוב ולהופיע כדי לרפא את הרעש שבין המחשבות, הרעיונות והזיכרונות ובתוכם. לדידו של פיקאר, ההיות (being) מאפשר את קבלת השקט כתופעה קמאית. 

מחשבות מאוחרות

בחוסר הבנה מוחלט אנו מוצאים את עצמנו יום אחד עסוקים בעניין ששמו אינו חשוב עוד. כך זה נמשך שנה, שנים, ואנו יודעים כבר: אין לדבר פתרון, אך העיסוק בו חרג משליטתנו, אף שקשה לנו להודות בכך. אנו מתעקשים לנחם את עצמנו במחשבה שאנו פועלים מתוך כוח יצירה או חיפוש כלשהו. חדורים בתשוקה שאינה מוגדרת עדיין. האמת היא שאיננו יודעים את האמת. הכול בגדר ספקולציות, הנחות, השערות תיאורטיות, חוכמות בלתי מתכלות, תובנות בלתי מוכחות המתערבלות בתוך הרעש הקיומי שבו אנו חיים. אנו מתקשים לתרגם את הדיבור על הרעיון ההוא לכלל יצירה קונקרטית. לעולם אין לדעת היכן ראשיתה של המחשבה על היצירה. בתחילה אנו נוטים להניח לבלבול לחלוף לצִדנו, אך במרוצת הזמן, אף שמצבנו אינו נואש, מתחילות לעלות תהיות וספקות ביחס למידת ההשפעה שיש לדברים על חיינו. מאוחר יותר אנו מסתבכים במאבק חסר פשר לכאורה. ניתן לכנות מצב זה גורל. אנו מפנים מבט מופתע לאחור וחושבים, כמילן קונדרה, ש"החיים הם במקום אחר".2 

מחשבות

כשחושבים על זיכרונות, מדמיינים את החושך. לעתים המחשבות קשורות בשתיקות. אך אם שני אלה מתחברים, מוטב שיהיה חושך מוחלט, אפלה. הצורך להתרפק על מראות מן העבר שייך לסיפור חיינו המתמשך. איש-איש, באופן המותאם לו, מתגעגע לרגעים הכתובים על מסך של ערפל. הכול זה לא כלום. אפשר אולי לגעת באפור, לחשוב שמבינים את מהות הציור. 

זיכרונות

על כוס של קיר רויאל ורוד, מול חלון המשקיף אל מסלולי ההמראות והנחיתות, מפוזרים מטוסים כמו לקט ופאה. ספרו של קארל גוסטב יונג, זיכרונות חלומות מחשבות, מונח קרוב. מבטי הסתמי נופל על איש עם שקית ניילון. הוא מחבק אותה כמו כל עולמו שמור בתוכה. חרד שמא ישכח או יאבד אותה. 

לעתים נשאל את עצמנו: איזה שיעור מתוך מהלך חיינו אנו מקדישים למחשבות שאין בהן תועלת או תכלית? כמה מתוך אותו זמן שהוקצב לחיינו אנו מקדישים להעלאת זיכרונות? העיסוק הבלתי פוסק בליבון בעיה מסוימת המטרידה אותנו עשוי להתפרש על פני שנים. יונג הקדיש את כל חייו להבנת נפש האדם, ובמיוחד נפשו שלו. 

כותב סמואל בקט: "זה הורג הזיכרונות, לכן אסור לחשוב על דברים מסוימים, על אלה שקרובים ללִבך, או יותר נכון צריך לחשוב עליהם, כי אם לא תחשוב עליהם אתה עלול עוד לשוב ולמצוא אותם, בזיכרונך לאט, לאט, כלומר צריך לחשוב עליהם כמה רגעים, כמה רגעים טובים, כל יום וכמה פעמים ביום, עד שהבוץ ישוב ויכסה אותם, בשכבה בלתי חדירה. זו פקודה".3 

חלומות

החלל עמוס בקולות ובאורות עמומים החודרים מבעד לחלונות סגורים ומגיעים לאחר סינון, חולפים בתוכי בזה אחר זה. אני סופרת אותם, מזהה. אולי מאוחר יותר יבוא השקט המיוחל. חיי מתרחשים בין הזיה למציאות, בין לידה למוות, בין קולה האלוהי של קתלין פרייר, שרה ואלסים על שירי אהבה אופוס 52 מאת יוהנס ברהמס, לבין קול הבריטון של אולף בר, המספר על מסע החורף מאת פרנץ שוברט. 

צריך זמן להרגיש
צריך זמן להבין
צריך כישרון לדעת
לגעת בדברים לאט
לגעת במילים
לגעת בצלילים
להתקרב לתחושות
הטבע קרוב רחוק
בהיר ומטושטש
הוא סימן להיות החיים
המרחק בין שפיות לטירוף. 
 

נושא השקט חוצה את גבולות התערוכה כמכלול של יצירות, עובר ביניהן, מזכך אותן ומאפשר קריאה אישית של כל אמן וכל יצירה.

רחל סוקמן
נמרוד, נובמבר 2011

 

הערות

1. Max Picard, Le Monde du Silence (Paris: PUF, 1954)
2. מילן קונדרה, החיים הם במקום אחר, תרגום: רות בונדי (תל אביב: זמורה ביתן, 1989), עמ' 7.
3. סמואל בקט, "המגורש", בתוך אהבה ראשונה: סיפורים, תרגום: מולי מל (ירושלים: אדם, 1982)