פרויקט מס' 132 זיכרונות שקטים
אוצרת : רחל סוקמן משתתפים: יעל אורן, אירית בלוך, אביבית בלס ברנס, עודד בן חפ"ר , לילך בר עמי , אריה ברקוביץ מרינה גל, אילנה חמאוי, נינה כבסה, אתי לב , אריאן ליטמן, אורנה מילוא, רוני סתר, נימה קטלב
פתיחה: יום חמישי, 08.12.2011
בשעה 19:30
כתובתנו החדשה: רח' זמנהוף 6 (ליד כיכר דיזנגוף), תל אביב,
טל': 03-5254191 |
<הקודם | הבא > |
אריה ברקוביץ' |
|
אביבית בלס ברנס |
לילך בר עמי |
נימה קטלב |
מרינה גל |
אריאן ליטמן כהן |
יעל אורן |
עודד בן חפר |
אילנה חמאוי |
אורנה מילוא |
נינה כבסה |
אתי לב |
רוני סתר |
||
זיכרונות שקטים "מאומה לא שינה את מהות האדם במידה כה רבה כאובדן השקט". - מקס פיקאר(1) רגעי השקט נדירים הם בחברה האנושית, ואולי נכון לשגות בחלומות שהם מציאות נטולת ממשות, מציאות-שאינה-מציאות המתקיימת על פי פרשנות חופשית, בחיפוש אחר ההתוודעות לזמן השקט של התרחשות הזיכרונות. כך מוּבלוּת המחשבות לאבסורד בלבד. ואולי נכון לחשוב על השקט כעל רגעי חסד נדירים, רגעי אהבה. הניסיון להסביר אהבה מהי, מתקרב למציאות בלתי מושגת; מציאות העשויה ממיתרים כמוסים, שחשיפתם משולה לנגיעה בחוטי חשמל מחוברים לזרם. למה הכוונה בדיבור על זיכרונות שקטים? לא לדיבור על זיכרונות הארוזים באופן פיסי, רוחני או מטאפורי בתוך קופסה. התערוכה מושתתת לא על מכלול של דימויים, תחושות ורעשים, אלא על מהות השקט ועל הקושי להסביר את הדברים ולפרשם. פיקאר מבקש לדבר על אובדן השקט שהפך למובן מאליו, כקיומו של האור. זהו שינוי דרמטי. מי שאיבד את השקט, לא איבד תכונה אחת בלבד, כי אם מכלול שלם, עולם ומלואו. פעם היה השקט עומד בין האדם לבין רעיונותיו, בין דבר לדבר, וכשהגיע האדם לרעיון אחד, היה נטמע בתוכו ושוקע בו עד כי הרעיון היה מתהווה לכדי ממשות. משום כך, בזכות השקט, היו הרעיונות מוגנים. כיום השקט מתקיים כשתיקה, כצמצום, כחוסר יכולת, אך אין עצבות על השקט שאיננו. עולם השקט סמוי עתה מן העין. עליו לשוב ולהופיע כדי לרפא את הרעש שבין המחשבות, הרעיונות והזיכרונות ובתוכם. לדידו של פיקאר, ההיות (being) מאפשר את קבלת השקט כתופעה קמאית. מחשבות מאוחרות בחוסר הבנה מוחלט אנו מוצאים את עצמנו יום אחד עסוקים בעניין ששמו אינו חשוב עוד. כך זה נמשך שנה, שנים, ואנו יודעים כבר: אין לדבר פתרון, אך העיסוק בו חרג משליטתנו, אף שקשה לנו להודות בכך. אנו מתעקשים לנחם את עצמנו במחשבה שאנו פועלים מתוך כוח יצירה או חיפוש כלשהו. חדורים בתשוקה שאינה מוגדרת עדיין. האמת היא שאיננו יודעים את האמת. הכול בגדר ספקולציות, הנחות, השערות תיאורטיות, חוכמות בלתי מתכלות, תובנות בלתי מוכחות המתערבלות בתוך הרעש הקיומי שבו אנו חיים. אנו מתקשים לתרגם את הדיבור על הרעיון ההוא לכלל יצירה קונקרטית. לעולם אין לדעת היכן ראשיתה של המחשבה על היצירה. בתחילה אנו נוטים להניח לבלבול לחלוף לצִדנו, אך במרוצת הזמן, אף שמצבנו אינו נואש, מתחילות לעלות תהיות וספקות ביחס למידת ההשפעה שיש לדברים על חיינו. מאוחר יותר אנו מסתבכים במאבק חסר פשר לכאורה. ניתן לכנות מצב זה גורל. אנו מפנים מבט מופתע לאחור וחושבים, כמילן קונדרה, ש"החיים הם במקום אחר".2 מחשבות כשחושבים על זיכרונות, מדמיינים את החושך. לעתים המחשבות קשורות בשתיקות. אך אם שני אלה מתחברים, מוטב שיהיה חושך מוחלט, אפלה. הצורך להתרפק על מראות מן העבר שייך לסיפור חיינו המתמשך. איש-איש, באופן המותאם לו, מתגעגע לרגעים הכתובים על מסך של ערפל. הכול זה לא כלום. אפשר אולי לגעת באפור, לחשוב שמבינים את מהות הציור. זיכרונות על כוס של קיר רויאל ורוד, מול חלון המשקיף אל מסלולי ההמראות והנחיתות, מפוזרים מטוסים כמו לקט ופאה. ספרו של קארל גוסטב יונג, זיכרונות חלומות מחשבות, מונח קרוב. מבטי הסתמי נופל על איש עם שקית ניילון. הוא מחבק אותה כמו כל עולמו שמור בתוכה. חרד שמא ישכח או יאבד אותה. לעתים נשאל את עצמנו: איזה שיעור מתוך מהלך חיינו אנו מקדישים למחשבות שאין בהן תועלת או תכלית? כמה מתוך אותו זמן שהוקצב לחיינו אנו מקדישים להעלאת זיכרונות? העיסוק הבלתי פוסק בליבון בעיה מסוימת המטרידה אותנו עשוי להתפרש על פני שנים. יונג הקדיש את כל חייו להבנת נפש האדם, ובמיוחד נפשו שלו. כותב סמואל בקט: "זה הורג הזיכרונות, לכן אסור לחשוב על דברים מסוימים, על אלה שקרובים ללִבך, או יותר נכון צריך לחשוב עליהם, כי אם לא תחשוב עליהם אתה עלול עוד לשוב ולמצוא אותם, בזיכרונך לאט, לאט, כלומר צריך לחשוב עליהם כמה רגעים, כמה רגעים טובים, כל יום וכמה פעמים ביום, עד שהבוץ ישוב ויכסה אותם, בשכבה בלתי חדירה. זו פקודה".3 חלומות החלל עמוס בקולות ובאורות עמומים החודרים מבעד לחלונות סגורים ומגיעים לאחר סינון, חולפים בתוכי בזה אחר זה. אני סופרת אותם, מזהה. אולי מאוחר יותר יבוא השקט המיוחל. חיי מתרחשים בין הזיה למציאות, בין לידה למוות, בין קולה האלוהי של קתלין פרייר, שרה ואלסים על שירי אהבה אופוס 52 מאת יוהנס ברהמס, לבין קול הבריטון של אולף בר, המספר על מסע החורף מאת פרנץ שוברט.
צריך זמן להרגיש
נושא השקט חוצה את
גבולות התערוכה כמכלול של יצירות, עובר ביניהן, מזכך אותן
ומאפשר קריאה אישית של כל אמן וכל יצירה.
הערות
1.
Max Picard, Le Monde du Silence (Paris: PUF, 1954)
|