אייל אסולין
, 2010 ,IT
טכניקה מעורבת על בד, 100x120x80  ס"מ

ברנרדו שקולניק
, 2011,בית הכבוד
מיצב תאורה 

ברנרדו שקולניק
, 2011,כביסה
מיצב תאורה 

דורית מלין וגבי שטרן
, 2011,אור ירוק
מיצב תאורה 

חני לרון
כדור החיים, 2010
פליז מצופה זהב, 120 ס"מ קוטר

עדנה שחורי
סירה לבנה, 2010, 
טכניקה מעורבת , 180x67x74 ס"מ

מירב רהט
, 2010 ,כסא ריק  
עץ לבוד צבוע, 122x122x50  ס"מ

נגה יודקוביק-עציוני
זר, 2011,
טכניקה מעורבת , 32 ס"מ קוטר

נימה קטלב
ללא כותרת, 2011,
פרספקס ופלסטיק, 25x25x4  ס"מ

שמואל פאר
שנות התשעים שלי, 1990,
ברזל וצבע , 300x30x30 ס"מ

יאיר גוטרמן
שידרה, 2010,
קשירת חוטי רקמה, 100x30x30  ס"מ

פושטים צורה

תערוכת הפיסול הקבוצתית מתמקדת בתצוגת אובייקטים שנושקים לגבולות שבין הפיסול והעיצוב, ונוטים להפשטת הצורות ולמינימליזם כאמצעי ביטוי. החומרים מהם עשויות יצירות הפיסול שונים ומגוונים – החל בברזל ומיני מתכות, עץ, חוטים, פלסטיק, קלקר, חומרי צבע שונים ועוד, וכלה בגופי־תאורה להצגת מיצבי־אור.

   היצירות שנבחרו לתערוכה משדרות עיסוק אינטנסיבי של האמנים בכל הקשור לבעיות קיומיות אישיות, או לבעיות פוליטיות-חברתיות. הן מתעסקות בביטוי מרחבי וביחס שבין מסה, חלל, צורה וחומר. העבודות שונות בגודלן ומשתלבות בחלל הגלריה. שלושה מיצבי־תאורה מוצגים במרחב שמחוץ לגלריה.

   כותרת התערוכה, פושטים צורה, משמשת מטריה נושאית כללית ורחבה דיה בכדי להכיל יחסים שונים עם עולם הפיסול לכשעצמו. היצירות מבטאות מציאות רגשית הנושאות עמן אמירות חברתיות כאחת. התערוכה מאכלסת פסלים מינימליסטיים הגורסים התערבות מינימלית בסביבה לצד "מונומנטים" מוארים שמציגים מיומנויות טכניות מרשימות.

   הצורה כמוליכה של משמעות והחומר הממחיש משמעות הם המסד עליו מושתתת תערוכה זו. הקריאה בעבודותיהם של עשרת האמנים המשתתפים מאירה אספקטים שונים הנוגעים בחיים עצמם ובפיסול לשמו. בה־במידה שהם עוסקים בערכים פיסוליים, הריהם מתדיינים עם סוגיות הנושקות למורכבות חיינו בזמן הנוכחי: מחאה חברתית, רוחניות על שלל רבדיה, כוחניות, זמניות, יציבות, שבריריות, ממשות ותעתוע, ביקורת סביבתית, ערכי בית לאומי ופרטי, חלומות, תחושות, חיים ומוות.

שמואל פאר מנסה להגדיר חלל באופן מתומצת ונקי. הבית שיצר הוא רישום ברזל בחלל, תלוי באוויר ומרחף בין שורשי אילן דקיקים הניצבים על חוט השערה לבין צמרת נקייה מעלים. זוהי עבודה מינימליסטית, מעין אמבלמה שברירית של חלום – ספק ממומש ספק נגוז – המעורר תחושות על נוכחות בחלל, מלאות וריקנות, נפח, צורה ורגש. פשטות העבודה מייצגת את כל מה שמושא הבית מכיל: חמימות, אסתטיקה, ניקיון וכמיהה גדולה. מאידך, אין בו את המרכיבים הנלווים הנחוצים לקיומו: האדמה כבסיס והשמיים לסוכך עליו.

העבודה כיסא ריק, אותה מציגה מירב רהט, נלקחה לכאורה מתוך הוויית הבית, אלא שבמקרה זה הוא מתעתע בפונקציונליות שלשמה נועד. ה"אין", המשמש  לה חומר גלם ליצירה, מייצג בעבודה זו שני מושגי יסוד: דימוי "הנעדר הנוכח" השגור בעולם האמנות והתרבות, וה"צל" כתעתוע דו־מימדי המכיל מגוון משמעויות סימבוליות. את הריק הכלוא בין הכיסא וצילו תרגמה רהט לצורה תלת־מימדית מוחשית שהנכיחה את הריק, הגדירה והקפיאה אותו ברגע נתון בזמן. בהפשטה ובצמצום הצורות מצאה רהט דרכי־ביטוי להכלת המסה של האין והשיקה נקודת מפגש בין אין ויש במקום בו ממשות ותעתוע נבחנים מנקודות־מבט שונות.

העבודה סירה לבנה מספרת את מיתוס המסע של כירון על נהר סטיקס, המוביל את המתים בסירתו אל השאול. עדנה שחורי מעצימה בעבודה זו את חוויית הנעדר הנוכח בשני רבדים. האחד מסתמן מתוך הנרטיב שממנו נבעה היצירה, שהכתיב את נוכחותם הפיזית של ה"מתים" בוורסיה המקורית של הסירה. הסירה הנוכחית ריקה ממשאה, הבובות הלבנות המדמות תכריכים שנכחו על סיפונה של הסירה המקורית נעדרות הפעם, וכל שנותר לצפייה מתמקד בסירה הלבנה הבנויה במסורת קיפולי הנייר היפניים ומזכירה סירות שהשטנו בילדותנו. הרובד השני מתייחס אל השאול, אל המוות, הנעדר כל ממשות פיזית, אך טעון בנוכחותו המטלטלת של הריק שהוא יוצר.

נימה קטלב יצרה עבודה קטנת־מימדים ללא כותרת, אך התכונה הכלואה בתוך "בית" הפרספקס השקוף מסגירה את תוכנה ואת המשמעויות הנלוות אליה. מצע הקופסא השקופה משמש מגרש־משחקים לשתי קבוצות של שחקנים שהונחו כְּפִיונים של פלסטיק על־גבי שידרה בצורת מגן־דוד, משולש בהיר ומשולש כהה (אולי כהשלכה ל"מגרש־משחקים" לאומי). הזירה הקטנה מאזכרת משטח של משחק כדורגל ביתי, שניתן לראות בו משחק משעשע גרידא או ברובד עמוק יותר התמודדות גורלית בין שני כוחות־על.

כדור החיים של חני לרון נגזר מ"פרח החיים" שהוא מבנה גיאומטרי, מורכב משישה מעגלים חופפים החותכים זה את זה בדיוק במרכז ויוצרים דימוי של פרח, אליהם מצטרף מעגל שביעי שמאגד אותם. לרון מתייחסת אל הפרח "כסמל של הגיאומטריה המקודשת לכל הדתות." כדור החיים נוצר לאחר שעסקה רבות בדימוי הדו־מימדי של פרח החיים עד שבנתה אותו בתלת־מימד. הכדור האוורירי שהתקבל הוא רישום מושלם בחלל, הסוגר לכאורה על קוסמוס שנברא כקונסטרוקציה פשוטה, פרוצה לכל רוח.

נגה יודקוביק-עציוני מציגה זר כפסל קיר, שהוא פרט מתוך מיצב זרים שבו עסקה במחצית השנייה של ראשית שנות האלפיים. נקודת המוצא לסדרה זו היא השכול הפרטי שלה ממנו היא משליכה אל ההיסטוריה האישית והלאומית של כולנו. הדימוי הנבחר מייצג זרי-אבלות וזרי־ניצחון (זרי־דפנה) כאחת, ויש שהזרים כרוכים אלה באלה – ניצחון ואבל בכפיפה אחת על מכלול המשמעויות המעורבות בנושא כה טעון. הזר קטן המימדים עשוי מקרטון־ביצוע, גומי ויציקות לטקס. למרות מראיתו הקישוטית הוא מתפקד כעבודה מופשטת המאגדת בתוכה אלמנטים פשוטים היוצרים אינטראקציה עם החלל הפנימי שנוצר בו. בעבודותיה של יודקוביק-עציוני מתקיים דיאלוג מתמיד בין המופשט לבין הקונקרטי, ובין צירופים והכלאות לא "תקניות" של חומרים שונים, המשפיעים גם על תכני העבודה ויוצרים סביבת חיים אסתטית ומעיקה כאחת.

יאיר גוטרמן מנסה ואף משכיל לגעת בזמניות ובחושניות ולהנציחם. שתי החוויות הללו מתערבבות ונטמעות בתוך מעשה קשירת החוטים הבוראים את עבודתו בריטואל של רישום איטי ומתמשך בחלל. העבודה שידרה נבראה (בדומה לגופים אחרים שלו) תוך התפלשות בפנימיותו של הגוף מעשה ידיו, התפלשות שבה מרגיש גופו את חום קרביה של העבודה, ומוביל את טפטוף הצבע האדום כנזילות של דם הזורם תמיד למטה. על הזמניות ועל החושניות, שני המרכיבים המפעילים את עבודתו, הוא כותב בין היתר במאמר שכותרתו "אני רוצה להתערבב עם האדום שלך":

"חושניות היא, אני חושב, חווית החיות של האחר. חווית נוכחות של חיים, שככזו אינה יכולה להיות חוויה מתמשכת. אורכו של הרגע הזה כאורך הרגע שבו עדיין פועם לב החיה השחוטה, לפני הריקבון. הזמן קצר, כי כדי להתחבר בצורה הקיצונית ביותר לחיות של האחר, האחר הזה צריך למות. והמוות, הוא כבר הרגע שאחרי החושניות. הזמניות היא גם הביטוי לסינגולאריות של החוויה, לא רק במובן של החוויה כחד־פעמית, אלא במובנה כאינסוף חוויות ספציפיות שאינן ניתנות לשחזור. חוויות שמאפשרות התקרבות רגעית – מעבר לחומר – למה שמוסתר באחר..."

ברנרדו שקולניק יוצא מנקודת־הנחה שהדתות העתיקות והמדע נושקים למעשה זה לזה ומתאחדים לכלל ישות תודעתית כלל־אנושית וכלל־עולמית. הנשגב בעיניו מתגלה לנו דרך החקירה האמפירית המדעית, והוא נגלה למעשה בכל פעולה יומיומית, גם הטריוויאלית ביותר כמו תליית כביסה או ביקור בבית הכבוד. שקולניק יוצר עבודות אור בהן הוא משלב הומור, כקריצה משועשעת הלועגת לרצינות התהומית שבה מתייחסת האנושות לגילוי הסוד הגדול של הנשגב, של הבורא ובריאתו. מבחינה זו יש בעבודתו מימד של התרסה. הוא משתמש בטכנולוגיות מתקדמות כדי ליצור דברים "פשוטים" לכאורה. למרות הדימויים המזוהים עם אובייקטים מוכרים מפסל שקולניק ב"אין חומר" וב"אין מסה". הוא מפסל באור אך בו־בזמן ניתן האובייקט הפיסולי לזיהוי על־ידי הצופה תוך גילוי המבנה האנרגטי בבסיס קיומו של החפץ (במקרה זה חבל ועליו כביסה תלויה ומוארת או אסלת בית־שימוש מוארת שנגלית דרך חור הצצה – מיצב שנעשה כמחווה למרסל דושאן).

עבודתו של אייל אסולין מתפקדת כ"יצור" בעל מציאות משל עצמו. IT הוא אובייקט דמוי־עכביש מחובר אל הקיר ובמרכזו פטיש־חציבה חשמלי. אחת לכמה דקות מתחיל הקונגו לחצוב את הקיר בניסיון להבקיע את דרכו החוצה. בפרק זמן זה הופך ה"יצור" לאגרסיבי ורועש, בניגוד גמור למצבו בעת שהוא דומם. מדובר ביצור חסר עידון שמטרתו לפרוץ את גבולות שטח התצוגה.  ITהוא אובייקט חסר־תכלית במהותו, מנוגד לפונקציונאליות של מכונות תעשייתיות מתוחכמות, המשמשות סמל להשתלטות המכונה על האדם ועל הטבע. ה"מכונות" שמייצר אסולין הן פרי עולם חלומות פרטי, שניתן להגדירן כעבודות המוחות על תעשיות קפיטליסטיות ומכאניזמים שמכתיבים את אורח חיינו.

המיצב אור ירוק נוצר אף הוא כמחאה. מחאה על חוסר המודעות לזיהום הסביבתי שנוצר עקב שימוש בתאורת פלורוסנט זולה. דורית מלין וגבי שטרן, העוסקים בייעוץ, תכנון ועיצוב תאורה אדריכלית, הקימו מיצב תאורה מחוץ לחלל הגלריה המציג סימן שאלה גדול: האם הפלורוסנט שלאורו אנו חיים ביום־יום הוא באמת "ירוק"? האם הוא לגיטימי? התשובה ניתנת בגוף העבודה ובעיקר במניפסט הנלווה אליה, המתריע על תהליך התפשטות רעיל של הכספית שהיא מרכיב מסוכן בנורות שנמכרות כידידותיות לסביבה וכחסכוניות כאחת. מלין ושטרן מאמינים בכוחה של האמנות ליצור מודעות ולהציב שאלות נוקבות בנוגע לעידוד צריכת הפלורוסנטים ולאמת שהודחקה אל אחורי הקלעים. הסכנות הבריאותיות, ההרעלה, בעיות המחזור וזיהום הקרקע ומקורות השתייה מוסתרים מהצרכן שבתמימותו ממשיך לצרוך את מקור האור הזול, אך בהחלט לא "ירוק" בעליל. האור הירוק במקרה זה הופך לאור אדום, לנורת אזהרה.