על-החיים-ועל-המוות של סוניה גורפיין

רחל סוקמן 

סוד הקסם של סוניה גורפיין טמון בעובדה שהיא מתחדשת ומפתיעה במקומות הנעלמים מעין הצופה. גורפיין היא אמנית עצמאית, המבקשת לשמור על חופש נושאי וסגנוני. אף שזה מכבר חצתה את קו השמונים, יש בה ניצוץ של חיות, והיא עדיין מקרינה עוצמה צעירה ואופטימית, תוססת וסקרנית.  

בתערוכה "על החיים ועל המוות" מוצגות ארבעים עבודות חדשות מן השנתיים האחרונות. שם התערוכה מעיד הן על סיפור חייה של גורפיין והן על צעד אמנותי אמיץ ויוצא דופן שגמרה אומר בלבה לבצע לפני כשנתיים: לראשונה בחייה האמנותיים החליטה גורפיין לרשום את תווי פניה בסדרת דיוקנאות עצמיים, מה שקודם לא העזה לעשות. עד אז הציגה בעבודותיה תמיד את דיוקנאותיהם של אחרים – בין אמיתיים, אמיתיים למחצה או פרי דמיונה – כמו בתערוכות "היא הלכה ובכתה, הלכה וצחקה" (2003) או "דיוקנאות מתוך האלבום הפולני" (2006).

גורפיין יוצרת מתוך דחף פנימי, שאינו מרפה ממנה עד שהנושא הנבחר בא לידי מיצוי. כך נולדו מדי שבוע דיוקנאות על נייר, עשויים ברפידוגרף שחור וצבעוני, ודיוקנאות שהותוו בדיו שחורה באמצעות מכחולים דקים. את עשרות הדיוקנאות העצמיים ציירה בחדר העבודה שבביתה. "לא איכפת לי לצייר את עצמי זקנה, לא איכפת לי לצייר את עצמי עם הרבה קמטים", היא אומרת. "אני יודעת שאני נראית בציורים מכוערת, אבל זה לא חשוב לי... לפני כן, כשהייתי צעירה, לא ציירתי את עצמי כי חשבתי שיש לי פנים עגולות מדיי, וזה לא יהיה מעניין. עכשיו, דווקא עם סימני הגיל, אני מרגישה שהפנים שלי יותר רוחניים".  

את כל הדיוקנאות ציירה בישיבה, מהתבוננות במראה. רק שני דיוקנאות עצמיים ציירה על-פי תצלומים: האחד, תצלום שלה כילדה בת חמש, ששרד את השואה הודות לכך שמסרה אותו לידי חברתה בפולין למשמרת, והאחר – תצלום שלה משנת 1948 כשוטרת צעירה במשטרת ישראל, שאל שורותיה התגייסה עם עלייתה ארצה. 

בתערוכה הנוכחית בגלריה משרד בתל אביב מוצגים ארבעים ציורים, רובם דיוקנאות עצמיים, והאחרים – נופים צבעוניים המעטרים את קירות הגלריה כתכשיטים המשובצים באבנים יקרות. אלו הם שני הנושאים שבהם עסקה חליפות לכל אורך יצירתה, וכל אחד מהם מבטא את אישיותה המורכבת של אמנית, ששרדה ילדות עצובה בפולין והתבגרות מרה כנערה יפה במחנות העבודה בפולין תחת עול הכיבוש הנאצי. בזכות כישרון הציור שלה, מתת אלוה מילדות, נהגה לצייר במחנות כרטיסי ברכה עבור הקצינים הגרמנים, אותם שלחו למשפחותיהם, ותודות להם ניצלה.  

לאחר שברחה מצעדת המוות ושרדה את ימי המלחמה האחרונים, החליטה לעלות ארצה ולחיות בארץ-ישראל כיהודיה חופשייה. היא הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר" ועלתה ארצה באופן בלתי-לגאלי באנייה "אנצו סירני", שיצאה מנמל ברי באיטליה בדרכה לנמל חיפה. לרוע המזל האנייה נתפסה על ידי הבריטים, והמעפילים שעל סיפונה – ביניהם סוניה וחבריה – הועברו למחנה המעצר בעתלית. התחנות הבאות בחייה היו קיבוץ דפנה, קיבוץ יגור, שכונת מחלול בתל אביב, בית החלוצות, רחוב בעלי מלאכה, כיכר מסריק ולבסוף – ביתה הנוכחי שאף הוא בתל אביב. 

"לא ציירתי עשרים-ושבע שנים", היא אומרת. רק לאחר שבגר בנה השלישי החליטה לחזור לציור ואל חייה כיוצרת. היה זה מעשה אמיץ להתחיל בגיל ארבעים ושתיים מבראשית. היא חשה שעליה לחזור לחיי הרוח והיצירה על מנת לשמור על שפיותה, אך לא היה זה פשוט להשתלב בתחום האמנות, במדינה צעירה שבה הבון-טון נקבע בעיקר על ידי אמנים צעירים. לראשונה בחייה החלה ללמוד ציור באופן מסודר ומקצועי אצל מורים פרטיים, במכון לאמנות בבת ים ובמכון אבני בתל אביב. גורפיין לחמה על מקומה בשדה המקומי והשתלבה במפת האמנות הן כאמנית המייצגת את דור אמני השואה והן כיוצרת המפתיעה אפילו את עצמה.  

גורפיין מעלה באופן סדיר תערוכות יחיד ומשתתפת בתערוכות קבוצתית. ובכל פעם היא מציגה נושאים שונים, טכניקות חדשות, ובעיקר – אמירה אופטימית.