תל אביב אהובתי

גלית סמל 

התערוכה "תל אביב אהובתי" פורשת דו-שיח מורכב המתנהל במרחב הציבורי בין העיר ובין דייריה הקבועים והמזדמנים. ייחודה של העיר נעוץ במופעיה האורבאניים המרובדים, שכמו זורמים בה ללא הפסקה. מופעים אלו נשזרים במגוון רחב של מוטיבים הלקוחים מעולמם הפנימי של האמנים. אלו גם אלו הפכו לחומר הגלם של העיר-יצירה עצמה.

כמו כל כרך אורבאני, הפכה גם תל אביב לעיר שנוכחת בזמן הווה. ההווה הוא זמן ההשתנות הדינמי המתפשט לאורכה ולרוחבה של העיר בפקעת רוחשת של מדרכות וכבישים. אולם, תהליך היצירה הדינאמי, הוא לעולם גם תהליך של הרס. זהו ה"הרס היצירתי", המתוכנן, הנשען על הנרטיב האדריכלי הממסדי המבקש, לכאורה, להשליט בו סדר.(1), או כפי שניסח זאת רוברט פארק: "העיר היא יותר מאוסף של פרטים, מתקנים ציבוריים, מוסדות ציבור או סדרי מנהל... העיר היא בראש ובראשונה מצב נפשי".(2) כיצד מתאימה עצמה אישיותו של היחיד לכוחות החיצוניים הפועלים בעיר הגדולה? כיצד שורדת הנפש את הדיכוטומיה אדם/מבנה, אותה ייסד האדם במו ידיו?

גיאורג זימל (3) ותיאורטיקנים מודרניסטיים אחרים נדרשו לשאלה זו בראשית המאה ה - 20. התשובות לסוגיה הסבוכה עוגנו בחוויה העירונית עצמה, כלומר בעיר הפנימית המקננת במעמקי הנפש. הבנייתה הבלתי פוסקת של העיר בחוויה הסובייקטיבית של היחיד, היא זו הנתפסת כיוצרת את הרטט המחשמל המאפיין אותה ואת פעימתה הפנימית.

התערוכה מבקשת לעמוד על דופק החיים האורבאני של העיר העברית הראשונה שצמחה מן החולות, והייתה מאז לסמל אידיאולוגי ולכרך (פוסט) מודרני שוקק.

החוויה האישית עם העיר היא תוצר הדיאלוג שרוקמת הנפש עם פני השטח העירוניים, על מופעיו החזותיים המרובדים. המרחב שתוכנן בקפידה, כמו גם שטחי ההפקר העירוניים, הופכים את הסביבה האורבאנית למרקם אינטראקטיבי טעון. העירוניות במיטבה היא מסע של ניסוי וטעייה, המגלה את שפתו הפנימית של המרחב, כפי שזה נשקף בעיני המתבונן.

חווית השוטטות כאירוע המזמן מפגשים אקראיים ובלתי צפויים, באה לידי ביטוי בעבודתה של קרין מנדלוביץ. מנדלוביץ' מצלמת לכאורה פרגמנט עירוני בנאלי. אולם, הפרגמנט המבודד שהוצע מהקשרו, הופך בעיני המתבונן לצורה סכמטית המעניקה דרור לדמיון.

שוטטות מסוג אחר, מאפיינת את עבודתה של לי אורפז. אורפז היא משוטטת לילית צילומיה המבוימים קולטים בעדשת המצלמה הדמיות שונות של עיר, הניצבים על רקע המרחב הממשי שכמו הופך לתפאורה.

דן בירנבוים שואב את השראתו מן ההוויה המאפיינת את הרחוב התל-אביבי. הרחוב נגלה בעבודותיו של בירנבוים כמרחב ירוק. באמצעות ציור מעודן של להקות הציפורים החיות באזורים העירוניים נגלה אופיו החבוי של הטבע העירוני. זהו טבע שעבר שינוי והוטמע במרקם הייחודי של העיר. בירנבוים מרכיב את החוויה האישית מאוסף של נקודות מבט אינטימיות, הלוכדות את סימני הטבע ומעניקות להם נראות.

עבודתה של שרית אכטנברג נוצרה מתוך הווי שכונתי-חברתי של בעלי כלבים שהתפתח באזורים שונים בעיר. מדי ערב מתקיימים "מפגשים ליליים" של כלבים ובעליהם בפינות ירוקות, גנים, ושדרות. על ספסלים רבים ברחבי העיר מתרקמת תת תרבות ייחודית וקולנית זו, החוזרת ונבנית מדי ערב בערב.

מיכל בקי רושמת מפגשים אקראיים המתקיימים בין טבע לציוויליזאציה במרחב העירוני. עבודות הרישום של בקי מתמקדות ב"כיכר מסריק". בקי רושמת את הכיכר מתוך מכונית חונה. חלון המכונית משמש כמסגרת המגדירה את הקומפוזיציה של הציור. הקשרים בין הצמחים והבתים, המכוניות והאנשים, מבליטים את זרימת החיים הדינמית בעיר ואת נקודות המפגש המועטות עם ה"צד הירוק" של האורבאניות.

אלינה ספשילוב מציירת חלום פסטורלי של בית כפרי בעל גג רעפים אדום. הבית מוקף גדר; לידו צומח עץ. מראהו הפסטורלי נשקף מבעד לחלון דירתה של האמנית. הבית "נבנה" על גג רחב של בנין מרובה קומות. בשל עליית ערך הקרקע בעיר, הפכו השטחים הלא מנוצלים המצויים על הגגות לאפשרות היחידה ליצירת מרחב אינטימי.

עבור שי אזולאי מגלמת תל אביב לונה פארק גדול וסואן. זהו מרחבו של תיאטרון החיים, מרחבו של המדומיין. אולם, את תחושת העירוניות הנשגבת מוהל אזולאי באלימות הסימבולית הכרוכה בניכוס השטחים הירוקים של הער לשם בנייה מגדלי בטון. כפילות פנים זו מייצגת את אופייה המרובד של הפנטזיה האורבאנית.

גוסטבו סגורסקי הופך את הנמלה למטפורה למצבו של האדם בעיר. סגורסקי מתבונן על העיר כצופה מן החוץ. שיירות הנמלים הנגלות לעיניו נדמות לבני אדם הנמצאים במרוץ כנגד הזמן. כמו הנמלים הצועדת ב"דרכים האפרוריות" שיצרו מבני הבטון המנוכרים, כך צועד גם ה"איש העירוני" בעקבות הישגים, הצלחה, כסף וכוח. המרוץ אינו מסתיים לעולם. זוהי הנהירה ההמונית המובילה לאובדן ה"אני" ולדיסטורציה (?) עצמית.

החיפוש אחר המהות התל אביבית נוכחת גם בעבודתה של מאיה ז"ק. ז"ק יוצרת ציור שנעשה על פי צילום ישן של האחיות אורנשטיין. האחיות הרקדניות הגיעו לתל אביב בשנת 1921. על רקע תל אביב הישנה, תוך החצנת המודרניזם בריקוד ובאדריכלות, מבקשת ז"ק לבחון את עצמה ביחס לזהות העכשווית של העיר. במעבר לרישום הרגליים, ובהשלכה לתקופתנו, העיר נעלמה. כל שנותר הוא הגוף הנע בחלל הריק. ההעלמות של העיר מאפשרת הבנייה של מציאות חדשה, שאינה קיימת כשלעצמה, אלא באמצעות אוסף של דימויים ישנים. הרגליים כאיברים פיזיים שקשורים לתנועה, התמצאות, והליכה במרחב, כמו עומדים בניגוד דיכוטומי להעלמות.  

רעיה ברוקנטל בוחנת בעבודתה גיבורי תרבות שצמחו במרחב העירוני המקומי. דמותו של אורי זוהר על רקע חוף הים, משמשת אותה כפלטפורמה לניסוח ההוויה תל אביבית. חוף הים לקוח מתוך הסרט "מציצים" (1972), בו הוא מייצג אזור של שובבות, התבטלות ופורקן מיני. החוף של זוהר אינו ה"חוף הציוני", שחבק בין זרועותיו עולים בלתי לגאליים שהשיגו את גבולות הארץ. הסרט הופך את החוף לרקע עליו נרשמת קלות הדעת התל אביבית. הגבר הישראלי "החדש" (הוא זוהר), חי על חוף נטול הרואיות או מחויבות אידיאולוגית לעם ולמרחב.

ההצצה בין חרכי הגדר מייצרת מרחב של התבוננות, חיפוש וכמיהה אל האחר. אולם זוהר מסתפק במבט בלבד, מבט שאינו מחויב בחציית גבולות ממשיים. חוף הים, והתל אביביות בכללה, נשארים בחזקת אזורים לימינאליים המתקיימים כבתוך בועה.

שרון זרגרי מצייר דיוקן אישי על רקע הארובות של תחנת הכוח "רידינג". הניכור שמייצר המרחב האורבאני חרוט בחזותו המרה והזועפת. ייצוג זה מזכיר את הדיוקן המיואש שצייר פליקס נוסבאום, צייר יהודי שנרצח באושוויץ. זרגרי מתאר תחושה של ניצול ונחיתות המכילה יסודות נקמניים, וזאת על רקע חזותה הצחורה של "העיר הלבנה".           

עבודתו של ניר מצליח זונחת את העיר הגלויה לטובת "תל אביב של מטה". מצליח מצייר חניון תת קרקעי. זהו נוף אורבאני, אנטי עיצובי, המאופיין בדחיסות ובמחנק. לאווירה המסתורית והמפחידה תורמים גם רעשי המזגנים ומוטות הברזל הזרוקים. העמודים, חוטי החשמל, נורות הניאון וסימני הדרך מייצרים יחד מחבר וויזואלי מונוטוני, מנכר ומדיטטיבי כאחד.

גם משה גרשון מתייחס לעיר באמצעות העדרה. בעוד קו הרקיע של העיר הפך בעידן (הפוסט) מודרני לייצוג אורבאני שכיח, גרשון מציג לראווה את תמונת התשליל של הקו. קו הרקיע של גרשון הוא נגזרת צרה של שמיים, המדמה צורה של מטוס, כריש או טיל. הנגזרת היא הרווח שנפער בין בנייני העיר. נגזרת זו מלמדת על צפיפות הבנייה העירונית, כמו גם על אופני ההיטמעות של האדם בנוף ועל מהות האורבניזם.

הרהורים עתידיים מביאים את נועה יערי לחיפוש אחר מקום להגשמת חלומותיה. מחשבותיה של יערי נודדות מתל אביב למרכזים אורבאניים שונים בתכלית: דירה בפירנצה ובית בקליפורניה. אולם, לאחר שמסתיים הכיבוש הדמיוני של העולם, כל שנשאר הוא המקום המוכר והאהוב. טיול לאורך נחל הירקון מאפשר למחשבות להתעופף, אך גם לשוב ולהירגע בתוך הטבע העירוני.

נועם בלומנטל יצרה בפתיחת התערוכה עבודת וידאו שהוקרנה בזמן אמת על מסך גדול שהוצב בגלריה. הקהל הרב שהגיע לפתיחת התערוכה נטל חלק ביצירת העבודה. המשתתפים התבקשו לספר למצלמה על תחושותיהם האינטימיות כלפי העיר, ואף לתת לה את ברכתם.  שהרי, לא בכל יום תל אביב חוגגת 100 שנה - מזל טוב!

הערות:

1.       רוטברד שרון, עיר לבנה עיר שחורה, בבל, תל אביב, 2005.

2.      רוברט פארק: "העיר: הצעות לחקירת ההתנהגות העירונית בסביבה האורבאנית", 1925, בתוך: יצחק בנימיני ועידן צבעוני (עורכים), אורבניזם - הסוציולוגיה של העיר המודרנית, רסלינג, תל אביב, 2004, עמ' 41-91.

3.     גיאורג זימל, "העיר הגדולה וחיי הנפש", 1903, בתוך: יצחק בנימיני ועידן צבעוני (עורכים), אורבניזם - הסוציולוגיה של העיר המודרנית, רסלינג, תל אביב, 2004, עמ' 23-41.