.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
"רואה
מבעד למסכים: שיחות עם אורנה"
רחל סוקמן
אורנה הולכת בדרכים בלתי סלולות. היא אומרת דברים השמורים עמה שנים רבות, חוזרת לימי ילדותה וקושרת את עולמה הספוג בתיאטרון, בשירה, בספרות ובאמנות מעצם היותה בתם של השחקן-במאי, יוסף מילוא, ושל השחקנית כותבת השירה, ימימה מילוא. היא שבה למקורות השפה העברית ובמיוחד לספרי התנ"ך: איוב, משלי, קוהלת ושיר השירים. היא מתפעלת בכנות מן העובדה שמדברים כאן ועכשיו בשפה העברית עתיקת-היומין. מתוך המילה ומספר הספרים, העדות הכתובה לתרבותו של העם, היא יוצרת את יצירתה.
מחשבות על הציור
"הציור שלי החל בעבודות באטיק בצבע. בהיותי בת שש-עשרה, עשיתי מספר עבודות באטיק על תחרה. עכשיו אני מגלה שזה היה ממש כמו העיסוק בציור כמסך. לפתע אני רואה שכל הדברים שעשיתי קשורים זה בזה, שיש כאן עניין רגשי, ולא אינטלקטואלי."
קודם ישנו הדחף, ואחר-כך באה המחשבה. אורנה מחברת דמיונות מן העבר עם המציאות בהווה, יוצרת ומגלה חומרים מעוררי תשוקה ליצירה חדשה. לוקחת לעצמה את הזמן. וכך, בהילוך מהורהר, בוחרת ציוני דרך לשים בהם את מחשבותיה.
לאן מועדות פניה? היא הולכת לכתוב את ציוריה ולצייר את מילותיה. מתבוננת בדמויות המצוירות על כדי חרס אטרוסקיים ושואלת אותן לציורים הארוכים על מצע עץ, עורכת אותן בשורה ומפיחה בהן חיים ותנועה. בדרך אל הרשת מתעורר הרצון לעבודות המרובעות, היציאה מתוך הציורים הארוכים. ההליכה אל הכדים היא כמיהה לשמר משהו בתרבות, בארכיאולוגיה, והרצון הזה אינו מניח. "בעקבות הדיווחים על מעשי הביזה במלחמת עיראק חשתי את האגרסיה הקיימת כנגד התרבות. הביזה היא סמל להלוך הרוחות היום נגד האמנות ברובד העמוק ביותר שלה."
הציור הוא מעין מחיצה, הוא דימוי של המציאות. מילוא שואפת להגיע למקום שאין בו דימוי, למעין סוג של מופשט. בתערוכה הנוכחית היא חוזרת דווקא אל הדימוי הפיגורטיבי, אל המילה הכתובה, אל הדמות, אל הכד, אל הציור. הציור חוזר, ובתוך הציור המופשט הגדול טמון ציור קטן. גם בציורים הארוכים הדמות עודה קיימת, אף שהיא נטועה בתווך בין שני קווי מתאר של נוף.
במעבר לציורים המרובעים ברשת ולמרובעים בשמן חוזרת הדמות, והדימויים הפיגורטיביים שבים אל מצע הציור, גם אם הם שאובים מן הכדים האטרוסקיים. "הדמות מכסה את המצב המופשט, הנקי, האבסטרקטי. המצב המופשט הוא מצב מדיטטיבי של היעלמות; כלומר לא צריך כלום כדי שתרגיש את הקיום שלך."
האם גם בציור לא צריך כלום כדי שתרגיש ציור?
"זו השאלה, ויש מין מאבק בעבודות האלה בין העלמת הציור לבין הצורך להנכיח אותו, לשמור עליו."
"הדברים הם פרדוקסליים. אני לא יכולה להראות את המקום שאי אפשר להראותו; אני מנסה להראות את הדרך, והדרך היא אנושית, ובציור גלום העולם. העולם מצוי שם וגם האפשרות להקנות מסר ויזואלי ורוחני באמצעות הציור."
והיכן מקומו של הצייר כבעל הבית של המכחול שלו?
"פה יש בעיה. הבעיה היא שאני אוהבת את זה: אני אוהבת חומרים. הציור מצוי תמיד בבסיס. אבל אני רוצה להגיד משהו, ולא להיות עבד לחומר." בציור ישנו העניין של ההישארות. מה נשאר מתרבות שלמה אחרי זמן? אחרי כליה, בליה, שחיקה נשארים פרגמנטים. ביוון העתיקה לא נותרו ציורים רבים, נותרו בעיקר שרידים של אדריכלות ושל פיסול. בכדים האטרוסקיים נשארו הציורים כעדות ויזואלית לדרמה, למלחמות, ממש כשם שהתווים נשארים לאחר הישמע הצליל האחרון של הקונצרט."
בדרך אל הרשת
הרשת היא ההמשך של הריק. היא גם חציצה מסוימת וגם מעבר. הרשת מזכירה את הזכוכית (שקדמה לה) במובן של מסך החוצץ ומעביר בו-זמנית. היא מאפשרת ערפול של המציאות, היא מאפשרת שקיפות. הצופה יכול לבחור להתבונן מבעד לרשת או להתמקד בדימוי שעל הרשת בחסימה שהיא משמעותית. ככל שיקפיד להתבונן, כך ייטיב לגלות את השכבתיות של החומר המרכיב את הציור.
העיסוק בשכבתיות עובר כחוט השני ביצירתה של מילוא, הן בעבודות הזכוכית והן בעבודות המלח. במיצב המלח שהוצג בגלריה "משרד בתל אביב" בשנת 1995, ציירה מילוא בכפות ידיה ציורים סימטריים בתוך שכבת מלח אשר הונחה על שולחן זכוכית שהוצב בגובה, והצופים יכלו לעקוב במבט מלמטה למעלה אחר הציורים הזמניים שיצרה. הפעם יהיה המבט של הצופה בגובה העיניים, והוא יוכל להתבונן ביצירה משני צדיה, מהלך המזכיר את תליית העבודות במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד בשנת 1996, ואת התפישה של שני צדדים, כמו פנים ואחור, יום ולילה, שחור-לבן וצבעוני. הרשת פתוחה ומאפשרת היעלמות, את הסף של ההיעלמות. הדרך אל הרשת לוותה בשנתיים של סקיצות ברשת ובמחשבות על הריבועים שהיו בבחינת יציאה מן הציורים הארוכים.
את העבודה הראשונה ברשת יצרה לפני ארבע שנים - עיצוב הזמנה לחתונה. הציור נעשה על-גבי הרשת, והרשת צולמה. החומר הזה התגלה למילוא יום אחד ממש מתחת לביתה בירושלים. הרשתות באות בגלילים, סיפרה לי מילוא. היא גילתה את הרשת והחלה לקנות רשתות. קפצת לרשת? "כן, קפצתי ראש". בציור על הרשת חשוב להקפיד כי לחומר הנוזלי, לצבע, תהייה חיות בתוך הרשת. המימיות של החומר מתקבעת ברשת כתוצאה מן המתח הטמון בהיותה בתוך גריד. לעתים הציור הוא אקראי ומתהווה לפי התפשטות הנוזל והישארותו בתוך ארבע דפנות. לעיתים יש התפוצצויות מקריות של הנוזל שיוצרות צורות הנראות כמו אותיות או כראשי מפלצות… אפשר לעבוד על הרשת במכחול, מה שהופך אותה למצע ציורי חדש.
כרגע הציורים על הרשת שחורים כצלליות, אולם תמיד קיימת האפשרות שזה יהיה אחרת, ושהדימויים החוסמים את הרשת יהיו צבעוניים.
מסך ומסכה
למה בדימויים של המסכה הראית לי צילום של אמך?
"סתם."
אמך מתאפרת?
"כן, היא מתאפרת לפני הצגה."
מי צילם?
"פטר מרום."
"זה היה הצד הציורי של אימא שלי. אמי הייתה אמנית של איפור, המסכה היא זיכרון ילדות שנורא הפחיד אותי אז, ועכשיו מתחיל להעסיק אותי שוב. כשלמדתי ב"בצלאל", אני זוכרת שעשיתי ציורים כאלה של מסכות על ניירות חומים, וזה אומר הרבה. הם הפתיעו אותי אז, כשלא הבנתי אותם."
עכשיו הדברים מתבהרים לאטם מתוך עצמם, והתחושה הזו של ילדה קטנה בגיל שלוש או ארבע ההולכת לתיאטרון לראות את הוריה על הבמה בדמות אחרת, הוא כשלעצמו מצמרר. אבא בפיאה נוכרית ובפרצוף מאופר ולא מוכר, "ואני שומעת את הקול שלו". האב השחקן עוטה מסכה שהיא הכיסוי של האמנות, והאמנות מכסה על האמת. האמן הוא האיש שמתחת למסכה, האב. זאת האמת היחידה שילדה יכולה להכיר, כלומר את ההורה שלה. אך גם המסכה עצמה אינה אמת שכן היא רק הדימוי של דמות השחקן, שגם היא פיקציה, והכול משחק, כי הדמות האמיתית אינה קיימת. בספרות או בסיפור היא מתוארת במילים, וגם שם מתקיים הדימוי של הדימוי. כל השקרים האלה מבלבלים בין מציאות לדמיון, והרבדים האלה, השכבות הללו, נראות ב"ציור" שהוא מעין מסכה ובד בבד הוא גם ייצוג. "כאן אני מתחברת לדברי פיקאסו שאמר: 'אמנות היא השקר שדרכו אנו רואים את האמת'."
התערוכה הנוכחית מאפשרת נוכחות לעניין המסך והמסכה. היא מאפשרת להתבונן מבעד למחיצות שקופות ומדברת על מעברים. נושא זה קשור, כמובן, לתיאטרון, אך בדרך אחרת, באמצעות הציור והמיצג.
כאן, בבית האמנים בתל אביב, לא יהיה מיצג עם גבולות של זמן, אלא תהיה עבודה מתמשכת לאורך כל זמן התערוכה. אורנה מילוא היוצרת בדרך כלל מיצגים קצרים, החליטה הפעם שאין עוד צורך בגבולות של זמן, ואפשר להעתיק את הרעיון לכיוון הציור יותר מאשר לכיוון התיאטרון. זה שקט יותר, "מאפשר ניסיון חדש וגם מפנה את המומנטום של זמן התערוכה למחשבות על אודות היצירה."
המקורות
"ויסך בדלתיים ים", פסוק זה לקוח מספר איוב ל"ח, ח', מן הפרק שבו מתגלה אלוהים לפני איוב הכופר. בחיזיון הזה ישנם תיאורים על נפלאות העולם ועל פלאי הטבע שהם יצירתו של הבורא. הפירוש אומר: "שם גבולות לים. סוגר אותו בדלתות." זהו משפט ויזואלי מאוד, המעורר מחשבות על ציור.
עבודותיה של מילוא בשעם עסקו אף הן במילה "גבולות", ומילה זו אף יצרה בהן תיחום גבול פיזי. השימוש במשפט "ויסך בדלתיים ים" בא לאחר שכבר נולד הרעיון לעבוד על המחיצה העשויה רשת, מצע הציור החדש של האמנית בשנתיים האחרונות. כלומר, היה רעיון לעבודה, ורק לאחר מכן באו המילים והמשפטים הנכונים לרעיון. "כל הזמן אני עובדת על מה שמסתיר. הנסתרות חשובה, ובו-זמנית הרצון לפתוח ולראות מבעד. התהליך הוא כזה שקודם עולה בי התשוקה לממד הוויזואלי, ורק אז אני מחפשת את המטאפורה, את המילים, דבר שמדליק אותי, וזה מוסיף עוד נדבך לעבודה."
"נוטה צפון על תוהו, תולה ארץ על בלי-מה" מתוך איוב כ"ו, ז' - משפט מלא עוצמה, המתאר במדויק את המקום שבו אנו נמצאים כעת. "כל הקיום תלוי בעצם על בלימה, מצד אחד זהו מצב קיומי שאין בו בטחון, כאילו אין בו כלום: בלי-מה. אך אפשר גם לחשוב כי העולם מאבד מהממשות שלו ונשארת האפשרות להגיע אל התודעה".
את המשפט הזה כתבה אורנה מילוא לפני שנתיים בעבודת המיצג שלה על הזכוכיות במוזיאון ישראל שבירושלים. "פסוק זה, לפי אחת הפרשנויות עומד בבסיסו של "ספר יצירה" ושם משמעות הפסוק היא: בלימה עצירה: בלום פיך מלדבר. "ויסך אלוה בעדו" נאמר באיוב ג', כ"ג: חוסם אותו, מסתיר מפניו את האמת. העובדה שאדם יודע שיש מחסום וגם יודע שיש דבר-מה מעבר לו. התחושה של החסימה היא גם התחושה של הקיום. זו נקודת המפגש בין הזכוכית לרשת.
מילוא מתפעלת מהעובדה ש"שיר השירים" כתוב בשפה עכשוית, "זה גם מה שכתבתי ב"טרמינל" כי זאת השפה שלי וזה החיבור שלי לתרבות שלי, והדבר מפליא אותי גם היום. כל ישראלי יודע עברית שהיא שפה עתיקה של עם אך לא כל הודי יודע סנסקריט."
מושגים של התבוננות
המשפט הוא עגול, "הלך כלעומת שבא". לכן אפשר לכתוב אותו גם הפוך, בכתב ראי. הצופה במיצג הזכוכית, מתבונן במילוא הכותבת הפוך בקלות יתרה, אבל היא מאפשרת לו לקרוא את המשפט. היא כותבת בזמן אמת, זמן המיצג על הזכוכית ומאפשרת לעין לראות מבעד. אלו הן מטאפורות על הראייה עצמה. במיצג במוזיאון ישראל הוצגו זכוכיות כפולות משלושה סוגים: בראשון נדחס ציור מחומר בין שתי זכוכיות, בשני הייתה רק השקיפות, ובשלישי הייתה רשת, וכך נוצרו שלוש דרגות של שקיפות. עכשיו יצאה הרשת מתוך הזכוכית והפכה להיות מחיצה בפני עצמה, אך זו מחיצה הנפתחת אל החלל. אם הציור, כמו מצע הציור, הוא מסך במובן המטפורי של המילה, הרי המסך בולם את מרחב ההתבוננות.
מילוא מאפשרת לצופה לגעת במקום שבו נעשית אמנות הקשורה לתרבות של השפה העברית, אך פתוחה לתרבויות אחרות. הציור שלה מתהווה יותר ויותר מתוך מחשבות פילוסופיות על מהות הראייה, ומאפשר וריאציות על מהלך ההתבוננות.