1.4.98>>20.5.99         .   .   .   .    .   .   .   .   .     "הבית במוסררה"              

במסגרת שיתוף הפעולה של המרכז לאמנות במוסררה וה"משרד בתל-אביב" מתקיים הפרויקט "10 במוסררה". "הבית במוסררה" הוא פרויקט מספר 3 במניין עשרת הפרויקטים.

הבית בשכונת מוסררה בירושלים שוכן על קו התפר בין מזרח למערב, ברחוב הע"ח המחבר מראות של שלוש דתות ושני עמים.

עשרה אמנים ישראלים ופלסטינים הוזמנו ביולי 97 לבוא אל הבית במוסררה. האמנים נתבקשו להגיב להיסטוריה של הבית, לעבוד בתוכו ומחוצה לו. הכל היה פתוח לפרשנויות אישיות. האפשרות לעבוד לא רק בגלריה היפה והמחודשת, אלא גם בחדרים אחרים, בסדנאות הפיסול, במסדרונות, על או מבעד לחלונות - כל אלה פתחו צוהר לעולמות פרטיים. הקשרים רגשיים ואינטלקטואליים מאפשרים לעתים חיבור למחוזות ולזיכרונות ילדות המתקשרים באופן ישיר ועקיף לבית הזה במוסררה. עלו נושאים אוניברסליים הנוגעים לחיים ומוות, לאהבה ושנאה, לקודש וחול, לשיגעון ושפיות, לפחד וביטחון, לביתיות של פנים ולסמני ביתיות של חוץ, להיסטוריה ולמציאות - ולא הכל בהפכים או בניגודים. והכל נתון לפרשנותו של הצופה.

נועם מציע פתרון לבעיית הבעיות של האנושות: שנאת המאמינים בדתות שונות וחוסר הסובלנות של המאמינים בקנאות כל אחד בדתו הוא - לפוצץ באופן פיזי את סמלי שלושת הדתות במקומות המקודשים בירושלים, ובכך לחסל אחת ולתמיד את המלחמה על המקומות הקדושים, מעשה שיקרב את האנושות בכלל ובמזרח התיכון בפרט אל השלום המיוחל.
הדס מפנה את תשומת לבנו ברגישות אין קץ לשיר אהבה בשם "המשוגעת" שכתבה משוררת ערביה, סועאד א-סבאח, שגדלה בעירק, התחנכה במצרים וחיה בלבנון. היא נשואה לנסיך כוויתי, עובדה המחזירה אותנו אל הבית במוסררה ואל האגדות שנרקמו סביבו, על אתיופי עשיר שבנה אותו לאהובתו בשלהי המאה הקודמת.

לחץ המאורעות בתקופה האחרונה מנע השתתפות פעילה של אמנים פלסטינים. אבל מבחינתו הם כאן. האמנים הישראלים מתייחסים ומגיבים גם לכאב הכרוך בניסיון לחיות חיים שפויים בצל החומות המפרידות.

האמנים המשתתפים:

יעל אורן בונה שטיחי רצפה, ספק מזמנים, ספק חוסמים. אי אפשר לדרוך עליהם, אלא אך ורק ללכת סביבם. שטיח אחד עשוי מביצים טריות וביניהן אטבים צהובים, ואילו האחר, ממסה של עגבניות אדומות, רגישות אף שהן עשויות מיציקות גבס.

לי אורלב מתייחסת לנושא המוות הנצחי כחלק מן החיים. היא משתמשת בדימוי של צלמית על אבן העשויה להיות אבן בניין, אבן גבול, אבן מצבה.

אולג בלביץ מתייחס לנופים הנשקפים מבעד לחלונות הבית במוסררה; כל חלון על הנוף שלו והסיפור שלו.

נועם הולדנברגר תופר תרמילים מקטיפה בצבעי אדום, כחול וצהוב. התרמילים משמשים אותו כמטעני חבלה באמצעותם יפוצצו המקומות הקדושים לשלוש הדתות. פעולה זו תתבצע ביום הגאולה, בהסכמת כל הצדדים. התרמילים יחולקו בכניסה לאתר הפיצוץ.

אילנה חמאוי עובדת על רצפת השיש של הגלריה שנותרה עוד מהמאה הקודמת. היא מצלמת אותה ואז מציירת אותה בשמן על בדים גדולים. המבט על רצפת הבית במוסררה מזכיר לה נוף אינסופי ומדברי.

האנק פוטס מפזר ברחבי הבניין שלטים הנושאים את הכתובת "חדר פחד" בשפות שונות: עברית, ערבית, אנגלית, הולנדית וגרמנית. לא כל השלטים מכוונים לאותו מקום. הפתעה מצפה למבקרים שיצליחו להגיע ל"חדר פחד". האנק פוטס ביקש רשות מכל המשתתפים למקם את השלטים שלו במקומות העשויים להוות התערבות או הפרעה מסוימת לעבודותיהם.

תרצה פרוינד אוהבת את הגריד של החלונות, המזכירים לה תחנת רכבת ומשתלבים בעדינות בגוף הבניין. היא מציירת את דיוקנה על החלון ודמותה כמו נושקת לחלון המוקף באורו של יום.

אלכס קרמר עובד על קירות המסדרון בקומה השנייה של הבית. הוא כותב סיפור שיהיה חלק מהעבודה על הקיר. העבודה היא מיצב המורכב מרישום פחם על הקיר ומחפצים-רהיטים רלוונטיים למקום הצמודים לו ולפיכך ממלאים פונקציה של ציור.

דפנה רון מטפלת בנושא של ביתיות משפחתית שהופקעה ובעובדה שהבניין משמש כיום כמבנה ציבורי. מכאן צמח הרעיון לעבודה על כיורי השירותים הציבוריים בבניין. שני כיורים סטנדרטיים כאלה יוצבו משני צדיה של דלת הכניסה כשומרי סף ארכיטקטוניים המקבלים באופן אישי את הבאים אל הבית.

הדס תמיר עובדת על שיר אהבה בשם "המשוגעת" פרי עטה של המשוררת הערבייה סועאד א-סבאח, שתרגומו לעברית התפרסם בעיתון "הארץ" ב?1991. השיר מוטבע באותיות דפוס על החלון הפונה למזרח ירושלים. באופן הצגתו יש זרימה דו-סטרית של אור, ממזרח למערב ולהפך, אולם לא ניתן לקרוא את השיר מצדו האחר של החלון. “כמו בשיר, האהבה שם, השלום נמצא, רק שאין אפשרות למיזוג המושלם".

.
.
.
.
.
.
.
.