פרויקט 89
דפני לייטון
מקום מוכר לא נודע

חזרה

דפני לייטון מציגה בתערוכת יחיד ראשונה זו שתי סדרות של ציורים: האחת, מכוניות ומגרשי — חנייה, והשנייה — דמויות. שתי הסדרות שונות אך ניתן למצוא ביניהן קווים מקשרים.
סדרת המכוניות היא המוקדמת יותר. זוית ההסתכלות: מלמעלה, ממרחק u.*
ברוב הציורים לא מופיעות דמויות ואם הן מופיעות — אלה דמויות נטולות אישיות, מרוחקות, ברגע “סתמי“ ליד המוסך או בדרך מהסופר למכונית v. הציורים נראים כזירה שעליה מוצגים משחקים בין מכוניות, ריקוד חסר תנועה בין מכוניות חונות. המכוניות — שעיקרן תנועה מוצגות כאן כדוממות וללא נהגים, ברגע של לפני או אחרי. פה ושם משתרבבות דמויות אנונימיות מהרחוב לתוך התמונה. היחסים של המכוניות אחת אל השנייה, היחסים שלהן עם החלל שמסביב, הם היוצרים את הדרמה המנוכרת, האורבאנית. המכוניות הופכות למעין שחקנים, מטונימיה לאנשים. בכמה מהציורים בסדרה זו אפשר לראות סימנים שהשאירו המכוניות שהיו ועזבו — האספלט נשאר יבש מתחתיהן, בעוד שמסביב ניתן לראות את עקבות הגשם על האספלט w. המכוניות הריקות, הדוממות, ועקבות ההיעדרות — נותנות תחושה של מבט מרחוק, זיכרון אולי, של חווית בדידות וניכור.
הסגנון הציורי מתאפיין בסדרה זו במעין אקספרסיוניזם מאופק. הנחות הצבע לעתים חופשיות ולעתים מושטחות. ניכר השימוש בצילומים כמקור — בעיקר בקומפוזיציות המקוטעות. אזור התעשייה תלפיות בירושלים ניתן לזיהוי מצד אחד, אך הופך ל“כל מקום“ ולאנונימי מצד שני.
בעוד שהסדרה הראשונה עובדת על תחושת הריחוק ואי–המעורבות, הרי שהסדרה השנייה מקרבת אותנו אל הדרמה עצמה, אל הדמות ועולמה. נשים וגברים. אישה עירומה בסביבה קרה ומנוכרת של צינורות מתכת ופח גלי בציור אחד x, פורטרט של אישה מחוקה–מוכתמת בציור שני y — ומולן דמויות גבריות המזכירות חיילים עם רובים בסביבה ארעית. z אלה מסמנים את זירת המאבק — עקבות של טרור, של פחד. תחושת זרות. דמות עירומה בסביבה עירונית מוזנחת ומאיימת מזכיר את ציורי האינתיפאדה של פמלה לוי (Pamela Levy) שם הדמויות המתוארות הן של ילדים ולא של נשים.
בשני הציורים של דמויות הגברים אנו רואים אותם מאחור } — מה שמגביר את תחושת האיום וחוסר הבהירות. הנשים, לעומתם, מופיעות חשופות ומלפנים. זירת ההתרחשות שנותרה אילמת–מושתקת בסדרה הראשונה, הופכת לצעקנית ודרמטית בסדרה השנייה. כאן החלל לא נוכח כמרחב, אלא כמסגרת אווירתית לדמויות שתופסות חלק גדול מהציור. אבל חלל זה משדר גם הוא נידחות, כמו החללים בסדרה הראשונה: החצר האחורית של העיר. הסגנון הציורי בסדרה זו — מתפרץ, בוטה ואקספרסיבי. הנחות המכחול חופשיות יותר מאלה שבסדרת המכוניות.
הציור שמקשר אולי את שתי הסדרות הוא הציור שמתאר חור הנפער בקיר לעבר חלל חשוך ובלתי מזוהה באזור נידח |. כאן הדרמה מאופקת ומיוצרת על ידי דמויות ילדים המצוירות כגרפיטי ילדותי על הקיר. ליד החור הפעור נראה כתם המזכיר צל של דמות גברית. הציורים על הקיר הם אזכור למשחק ילדים הנקרא באנגליה: hangman. אפשר לראות שאף אחת מהדמויות המצוירות בגרפיטי איננה שלמה. בצד השני של הקיר נראה ציור ילדים של בית עם שביל המוביל אל אותו חור בקיר. הציור עובד על הניגוד בין עולם ילדות של ציור ילדים לבין חלל מאיים וקשה, ומעלה את האסוציאציה של אלימות נגד ילדים.
ציור יוצא דופן בתערוכה הוא: “דמות ברוח“ { — גבר על רקע לבנים אדומות. כאן הדמות הגברית אינה מאיימת, אנו רואים אותה מלפנים. הבעת הפנים פתוחה ומחייכת. הרקע מאחור מזכיר אולי את החללים שנפערו בציורים הקודמים, אך בניגוד אליהם חלל זה נסגר — ומסמל אולי איחוי. נוצר קשר בין הדמות לרקע בעזרת משיכות צבע הפולשות אמנם לפנים אך לא פוגעות בהבעתם. רמז לנחמה אפשרית?
דפני לייטון מיטיבה להביע את הרחוק–מאיים, בדרך אקספרסיבית אך מעודנת ומתוחכמת. ציורי המכוניות מאזכרים במשהו את הריחוק והניכור העירוני שבציורי הופר (Hopper). מעניין גם לראות בהקשר המכוניות את עבודותיו של דירק שקרבר, (Dirk Skreber), אמן גרמני, המצייר מכוניות הנראות כצעצועים ממעוף ציפור. אבל הייחודי בציוריה של דפני לייטון, הוא התחושה העמוקה של חיפוש אחר האנושי, מעבר לתחושות הניכור והריקנות, מה שמקנה לעבודותיה חום ופיוט.
אורנה מילוא

דפני לייטון נולדה ב–1945 באנגליה ומתגוררת היום בירושלים. היא למדה ספרות אנגלית באוניברסיטה העברית ולימדה בחוג במשך עשר שנים. מאז 1999 היא לומדת רישום וציור אצל אורנה מילוא. בנוסף השתלמה בסדנאות באיטליה וב–St. Ives שבאנגליה. ב–2002 השתתפה בתערוכת קבוצתית בגלריה “משרד בתל אביב“.

* המספרים מציינים את מספרי התמונות בקטלוג.

אני מביטה למטה מחלון הסטודיו שלי למגרש החניה, למוסכים ולסדנאות שממול, באופן שבו המכוניות לגוניהן השונים מגדירות את החלל. אני נוטלת את המצלמה וממתינה עד שהמראה יהיה “נכון“ בעיני ואז, בעזרת העדשה, אני ממשיכה להגדיר אותו. לקבוע אותו. מהו שעושה את המראה לנכון, ונכון באשר למה? אני ניגשת לבד, ובמהלך הציור היחסים מתבררים. אבל מדוע דווקא מכוניות כשאני כלל איני נוהגת? ומדוע קורה שאנשים פוסעים לתוך התמונה אף כי נשבעתי שלא לציירם? האם החלל מכיל אותם, או שהם המעצבים את הקרקע הקודרת והבניינים העכורים?
התחלתי לצייר לפני שמונה שנים. כבר לפני כן עסקתי בעיצוב אימאז‘ים מלוחות מתכת גליים, מקירות מתקלפים ומחלונות מלוכלכים ושבורים. עכשיו כשאני חוזרת אל אותם תצלומים, העבר וההווה שרויים יחדיו ומשנים זה את זה. התצלומים נטולי בני האדם תובעים נוכחות אנושית, אבל אינם קובעים את מי ולמה; כך שעלי לבקש אחר הדימוי שייראה לי נכון, אלא שזה משאיר אותי עם שאלות נוספות.
למרות נסיוני בהוראת ספרות אנגלית ובכתיבת שירה, אינני חשה עצמי מסוגלת לנסח במילים את תוכן ציוריי. אכן מה שמושך אותי לצייר הוא היעדר המילים שבדבר: כשאני מציירת מוחי מלא שאלות על צבע, קומפוזיציה ומשיכות מכחול. ייתכן שהתרכזות זו בחומריות מעשה הציור היא המשחררת תחושות ומחשבות בנות–בלי–שם על מנת שימצאו את מקומן על הבד.
דפני לייטון

גלריה משרד בתל-אביב : רח' זמנהוף 6 (ליד כיכר דיזנגוף), תל אביב, טל': 03-5254191

שעות הפתיחה: ב'-ו'  14:00-11:00, ב'-ה' 19:00-17:00